גדר הולכי דרכים

דברי הגמרא
נאמר בגמרא (כו.) "תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא – הוו גנו ארקתא דסורא. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין".


טעם פטור הולכי דרכים
וכתב רש"י על דברי הגמרא "הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום – דכתיב בסוכות תשבו – כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה – כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". וכעין זה כתבו תוס' וז"ל "הולכי דרכים ביום – כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך". וכן כתב הר"ן.


דברי התוס' בדין הולכי דרכים ביום
והנה, מפשטות דברי הגמרא נראה שהולכי דרכים ביום חייבים בלילה, ולכן העוצר לחניית לילה יתחייב בישיבה בסוכה. אולם כתבו התוס' "וחייבין בלילה – כשאדם לן בלילה ביישוב". ובכך חידשו שכל עוד אדם הולך בדרך ולא הגיע למקום ישוב הוא בכלל הולכי דרכים ביום ובלילה ופטור ממצוות ישיבה בסוכה. וכן כתב הר"ן (על הרי"ף, יב.) וז"ל "וחייבין בלילה. כשבאו ליישוב הא לאו הכי פטורין". וכן כתבו התוס' רא"ש (ד"ה "וחייבין בלילה") ותוס' רבנו פרץ (ד"ה "הולכים בדרך מצווה").


קושי בדברי התוס' ממעשה דרב חסדא ורבה בר רב הונא
בגמרא לעיל הובא מעשה, שרב חסדא ורבה בר רב הונא ישנו בארקתא דסורא, וכששאלו אותם מדוע לא ישנו בסוכה, ענו שהם שלוחי מצווה ופטורים מהסוכה. ומשמע שהולכי דרכים חייבים במקרה כזה, משום שהגמרא הביאה את הסיפור הזה כהוכחה לכך ששלוחי מצווה פטורים בין ביום ובין בלילה, לעומת הולכי דרכים ביום שחייבים בלילה. ולכאורה ארקתא דסורא אינו מקום ישוב וכדברי רש"י שזה על שפת הנהר. ולפי שיטת התוס' לכאורה במקרה כזה גם הולכי דרכים יהיו פטורים, ולא רק שלוחי מצוה. ובספר הערוך הביא שני פירושים לארקתא דסורא וכך הוא כותב (ערך רקת) "ארקתא דסורא פירוש גבוה כשפת הנהר. פ"א גדותיו של נהר כגון "והירדן מלא על כל גדותיו והוא כמין טיט על שפת הנהר מקום דלא בר תשמיש הוא". וניתן להסביר שתוס' הבינו כהסברו הראשון של הערוך. אולם לכאורה בדף י: הובא מעשה באותם אמוראים שהיו ממש בעיר ונפטרו מסוכה משום שהיו שלוחי מצוה, ולכאורה היה צריך להביא את המעשה הזה, ולפי תוס' לכאורה אין הבדל משום ששניהם היו בעיר. אולם אם נאמר שיש הבדל בין המעשים, ובמקרה דארקתא דסורא מדובר מחוץ לעיר, הגמרא באה לחדש לנו שבמקרה הנ"ל רק שלוחי מצווה פטורים, אולם הולכי דרכים חייבים, וזה חידוש יותר גדול מהמעשה הראשון, שגם בשדה רק שלוחי מצוה פטורים בין ביום ובין בלילה אך לא הולכי דרכים.


גרסת הרא"ש, תירוץ הקרבן נתנאל והקושי שבו
אולם גם אם אכן נעמיד את שיטת תוס' כהסבר הראשון בערוך. גרסת הרא"ש לדברי הגמרא היא (פרק ב', ו) "דגנו ארקתא דנהרא", ולכאורה זה עוד יותר משמע שמדובר מחוץ לעיר, ואע"פ כן הפטור היה מכך שהם שלוחי מצווה אך הולכי דרכים יתחייבו במקרה הזה. וכן הקשה הקרבן נתנאל (אות ס') וז"ל "לפי הגרסא דתלמודא ארקתא דסורא מוכח שפיר. אמנם לפי גירסת רבנו קשה מה מייתי ראיה אימא לא באו למקום יישוב ולנו בשדה. וי"ל דא"כ אמאי פטרי נפשייהו מטעם שלוחי מצוה אנן אפילו אזלי לדבר הרשות נמי פטרי". כלומר מכך שהם ענו שנפטרו מטעם שלוחי מצווה, משמע שהולכי דרכים במקרה הנ"ל חייבים ולכן מוכח שמדובר על מקום יישוב, כי אם מדובר בשדה אז הולכי דרכים גם פטורים. ולענ"ד ישנו קושי בתירוצו של הקרבן נתנאל, משום שהתירוץ מתבסס על זה שוודאי שאם הולכי דרכים נמצאים בשדה הם פטורים בלילה אפילו אם הם הולכים רק ביום. אולם לכאורה אם דבר זה לא ברור ויהיה ניתן להסביר שיהיו חייבים גם בשדה, אז אין כאן תירוץ והקושיה בעינה עומדת, ואדרבה, מחזקת את ההבנה שבשדה הולכי דרכים חייבים.


קושי בדברי התוס' מהיחס בין הולכי דרכים לשלוחי מצווה
עוד יש לכאורה להקשות על שיטת התוס', מדבריהם במעשה בדף י: שם נאמר "אתמר: נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה רב נחמן אמר כשרה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה. רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים. אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו הדור בהו רבנן משמעתייהו? אמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה". וכתבו התוס' על דברי הגמרא (ד"ה שלוחי מצוה אנן") "וכגון שהיו מתבטלים מן המצות אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת". והנה, אם כך יוצא שלפי תוס' גם שלוחי מצווה בישוב חייבים, ואין הבדל מהותי בין שלוחי מצוה להולכי דרכים, שניהם בדרך פטורים וביישוב חייבים, אלא שאם הם יתבטלו מעשיית המצווה הם פטורים כדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה", אולם אין כאן הבדל מהותי ומהגמרא משמע שישנו הבדל מהותי בין שלוחי מצווה להולכי דרכים, ששלוחי מצווה אפילו אם הולכים רק יום פטורים גם בלילה. ואם זה כדין הרגיל של "העוסק במצווה" אין כאן באמת כל חידוש. אכן, ניתן לעשות אוקימתא אחת בדברי הגמרא או בהולכי דרכים שחייבים רק ביישוב או בשלוחי מצווה שחייבים אם לא יתבטלו מהמצווה. אך כאשר מסבירים את שני ההסברים גם יחד, יוצא שאין הבדל מהותי בין הולכי דרכים לשלוחי מצווה.


קושי מהשוואת הגמרא בין הולכי דרכים לעבודה במקדש
ובגמרא במסכת ערכין נאמר (ג:) "הכל חייבין בסוכה כהנים לוים וישראלים. פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מיחייבי? כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל וכתיב "בסוכות תשבו" ואמר מר תשבו שבעת ימים כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו, והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו קא משמע לן. נהי דפטירי בשעת עבודה בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי! מידי דהוה אהולכי דרכים דאמר מר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה". ובדברי הגמרא מבואר שאע"פ שהכהנים פטורים בשעת העבודה מהסוכה (שהעוסק במצווה פטור מן המצווה) הם חייבים בשעה שחוזרים לבתיהם כמו הולכי דרכים ביום שחייבים בלילה בסוכה. והנה, לפי התוס' נראה שההבנה של הולכי דרכים זה במהות, כלומר אע"פ שאינם הולכים בפועל הם פטורים משום שנמצאים בדרך, שבמהות האדם נמצא במצב של דרך ולא בבית. ומצד שני ניתן להסביר שהולכי דרכים זה בפועל ולכן בשעת החנייה חייבים אע"פ שלא הגיעו למקום יישוב. והנה, לכאורה לפי התוס' הכהנים יהיו פטורים לגמרי משום שהם במהות עובדים במקדש, אלא שהולכים לבית לישון, אך במהותם הם עובדים במקדש ויפטרו. אך אם נאמר שגם הולכי דרכים חייבים בשעת חנייתם אפילו נמצאים בדרך, מובן שגם הכהנים חייבים משום שכעת הם לא עובדים במקדש.


דברי הרי"ף והרמב"ם
הרי"ף והרמב"ם ציטטו את דברי הגמרא אך לא כתבו "הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורים בין ביום ובין בלילה". וכך כתב הרי"ף (פרק ב', לג', מהדורת עוז והדר) "ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום והולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה". וכן כתב הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב, ו, ד) "שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום". וכן לא גרסו כך רבנו חננאל, האגודה והרי"ד.


דעת המאירי
המאירי בפירושו "בית הבחירה" כתב שהולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה בשעה שחונים ומשמע שגם אם לא הגיעו למקום יישוב חייבים, אלא שהוא סובר שאם אין שם סוכה אינו מחויב לבנות שם סוכה. וז"ל (בית הבחירה למאירי, סוכה, כו.) "הולכי דרכים לדבר הרשות אם הולכין ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה בשעת מנוחתם והולכי דרכים בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום והולכי לדבר מצוה פטורים בין ביום ובין בלילה ומ"מ יש אומרים שאף הולכי לדבר מצוה דוקא כל שאם ישבו בסוכה יארע להם קצת בטול באותה מצוה וכמעשה שהוזכר ברב חסדא ורבה בר רב הונא דכי הוו עיילי בשבתא דרגלא פי' לשבת של רגל שהיו באים לשמוע הדרשה הוו גנו ארקתא דסורא כדי שיהא מעברם מצוי להם ומזומן שם וכן כתבו שהולכי דרכים לדבר הרשות חייבים בשעת חנייתם אף לעשות סוכה מתחלה שאם בסוכה מצויה אף לדבר מצוה כן כל שאין בטול אצל המצוה בכך ומ"מ אנו מפרשים שלדבר מצוה אף בסוכה מזומנת להם כן ולדבר הרשות אין שם חיוב אלא בשיש שם סוכה במקום חנייתם לא שיהו חייבים לעשותה מתחלה וכן המנהג ויש לנו ראיה בשתיהן על דבר הרשות ממה שאמרו בפרק לולב וערבה מ"ז א' גמירי דמאפר קאתי כלומר שממקום מרעה בהמותיהם באו ושם עמדו להם כל ימי החג ולא ישבו בסוכה עד שמיני ספק שביעי שבאו בשביעי סמוך לחשיכה והרי שהלכו לדבר הרשות ולא עשו שם סוכה כלל ועל דבר מצוה ממה שאמרו בפרק ראשון י' ב' אגנינהו בסוכה שנויה מופלגין ארבעה ואמרו שלוחי מצוה אנן אלמא אף במקום שיש שם סוכות הרבה אין צריכין לילך לשם הואיל ולדבר מצוה הולכים כמו שכתבנוה שם".


דברי האורחות חיים המובאים בבית יוסף
הבית יוסף על הטור, מביא את ה'אורחות חיים' וז"ל (ב"י, תרמ) "כתוב בארחות חיים (הל' סוכה אות לג) הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה ואם הם בדרך או במקום שאין שם יישוב פטורים אף בלילה דאין לו לעשות שם דירה הולכי דרכים בלילה פטורים בלילה וכו' פירוש שאם יש לו ללכת בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה אין צריך למנוע מפני זה וכתב עוד וכיון דהולכים ביום חייבים בלילה י"ל שההולכים בכפרים לתבוע חובותם בחולו של מועד צריכין לשוב לבתיהם בלילה לאכול בסוכה אם אין סוכה באותה העיר ואף על פי שיש מקום לבעל דין לחלוק המחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל". ונראה מהארוחות חיים שהפטור של ההולכים ביום שגם בלילה יהיו פטורים, זה רק אם אין סוכה במקום, אבל לכאורה אם יש סוכה בדרך, יתחייבו בלילה בסוכה, משום שכתב שפטורים בדרך משום שאין לו לעשות סוכה, אך משמע שאם יש שם סוכה חייבים. אך ביישוב הוא מחמיר וכותב שברגע שאדם ביישוב הוא מתחייב בסוכה אפילו אם אין שם סוכה, ואע"פ שיש סברה להקל ולחייב גם ביישוב רק אם יש שם סוכה, ראוי להחמיר בזה.


שתי הבנות ע"פ דברי האורחות חיים בשיטת התוס'
והנה, ע"פ דברי האורחות חיים יש להסתפק בשיטת התוס' וסיעתו. האם כאשר הם כתבו שרק ביישוב חייבים זה בגלל ששם יש סוכה, ואם יש סוכה בדרך יתחייבו לישב בה וכדברי האורחות חיים. או שמא בדרך תמיד יהיו פטורים ורק ביישוב יתחייבו. ובעצם בין שני הסבר אלו יש הבדל מהותי, והוא האם הפטור של הולכי דרכים הוא 'בעצם' בכך שהם הולכים, או שהפטור הוא 'במקרה' בגלל שאין להם סוכה, אך אם יהיה להם יתחייבו. ובאמת יהיה בזה גם חילוק בהבנת דברי התוס' בדף מז. שם מוזכר שחכמים לא ישבו בסוכה כי היו באפר ופירש רש"י (ד"ה גמירי דמאפר קאתו) "למדתי מרבותי שהן באו מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג", וכתבו תוס' במקום (ד"ה גמירי דמאפר קאתו) "באין מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ואע"ג דאמרי' סוכת רועים לא היה להם". ומשמע מדבריהם שאם היה להם סוכת רועים היו חייבים לשבת שם. ובאמת המאירי כתב שהפטור שלהם היה משום שהם היו הולכי דרכים, ואם נסביר את התוס' ע"פ דברי האורחות חיים, יש מכאן סיוע שכך שיטת תוס' שהולכי דרכים (כגון החכמים שהיו באפר) פטורים דווקא כאשר אין להם סוכה. אולם ניתן להסביר שבדרך הם פטורים לגמרי, ומה שחכמים לא ישבו שם הוא משום שהיו אנוסים ולא היה להם סוכה ולא משום שנפטרו. ועוד ניתן לומר שסוברים התוס' שאם נמצא בדרך במקום אחד שבוע ויש סוכה אז מתחייב לשבת שם, אך אם הולך בדרך ויש סוכה שם אינו חייב לישון שם. ומדברי הר"ן יש נטייה שבדרך פטורים לגמרי שכן כתב "וחייבין בלילה כשבאו ליישוב הא לאו הכי פטורין". אך אין זה מוכרח. ונראה שהאחרונים נוטים יותר לכיוון שאין מח' עקרונית בין התוס' למאירי וכולם מודים שגם בדרך אם יש סוכה חייבים ואם אין סוכה פטורים, משום שלא הזכירו מח' זו ולא דיברו עליה, וכן לא נזכר מזה בב"י, ועוד שהרמ"א הביא את דברי הר"ן בחדא מחתא עם דברי האורחות חיים. אך נראה שאין הכרח לכאן ולכאן, וה' יאיר עיננו בתורתו.


פסיקת השו"ע ודברי הרמ"א
השו"ע פסק כדברי הגמרא (או"ח, סוכה, תרמ, ח) "הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה, וחייבים ביום. הגה: ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכל לילך לדרכו, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו (ר"ן פרק הישן); ואף על פי שאינו הולך רק ביום, פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה. וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה, ואף על גב דיש להקל מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה. (ב"י בשם אורחות חיים)".


דברי הלבוש והבנתו שגם ביישוב הולכי דרכים פטורים כאשר אין להם סוכה
הלבוש מקל משיטת האורחות חיים ומחייב רק כאשר ישנה סוכה במקום, וכך כתוב בספרו (או"ח, תרמ, ח) "כבר אמרנו למעלה (סי' תרלט ס"א) שלא חייבה התורה לישב בסוכה יותר ממה שדרך בני אדם לישב בבית בשאר ימות השנה, וידוע כשאדם דר ויושב בביתו בשאר ימות השנה אם יבא לידי עסק מה שיצטרך ללכת לדרך, בין ביום בין בלילה הולך הוא לדרכו ומניח את ביתו, וכן הוא הדין בסוכה, דתשבו כעין תדורו הוא, הלכך אם יבא עסק מה לידו יהיה מה שיהיה ויצטרך לשום לדרך פעמיו, אם הולך בדרך ביום פטור מן הסוכה ביום וחייב בלילה, ויכול לאכול בהיותו בדרך אימתי שירצה, ואינו צריך להמתין עד הלילה או עד שיגיע למקום שימצא שם סוכה, אבל בלילה אם יש סוכה במקום שילך שם חייב לאכול ולישן בה. ואם לן במקום גוים שאין שם סוכה או בשדה פטור גם בלילה, ואינו צריך לעשות לו שם סוכה לדירה, שאין לך טורח וצער גדול מזה אם נחייבנו לעשות לו סוכה בשדה או בין הגוים ולישב בה, וכן אם הולך בדרך בלילה פטור מן הסוכה בלילה וחייב ביום, ואם צריך לילך ביום ובלילה פטור בין ביום בין בלילה". ונראה שהלבוש הלך עם דעתו וסברתו של המאירי, שאין זה משנה אם אדם בדרך או ביישוב, כאשר יש סוכה אדם מחוייב לשבת שם וכאשר אין סוכה אדם פטור ממנה, אפילו ביישוב.


דעת המגן אברהם וקושיתו על הלבוש
המגן אברהם מקשה על שיטתו של הלבוש וכך נאמר בדבריו (תרמ, טו) "וחייבים בליל' – כשלן בלילה בישוב [תוס' ור"ן] משמע דצריך לעשות לו שם סוכה וכ"מ בארחות חיים וז"ל וכיון דהולכים ביום חייבים בליל' י"ל שהולכים בכפרי' יחמירו לשוב לבתיהם אם אין סוכ' באותו העיר ואף ע"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק המחמיר תע"ב עכ"ל בב"י פי' דמדינא חייבים לעשות שם סוכה ואם אין עושין חייבין לשוב לבתיהם אף על פי שי"ל אם אין להם סוכ' בעת האוכל פטורין כמו אם ירדו גשמי' שא"צ להמתין מ"מ המחמיר תע"ב כי זה מקרי פושע כיון שהיה לו לעשות שם סוכה ולא עשה וכל זה בהולכין מכפר לכפר לתבוע חובותיהם אבל כששוהה בכפר א' ג' או ד' ימים חייב לעשות שם סוכה וכמ"ש ס"ס זה והלבוש כ' דאין חייב לעשות שם סוכה בין העכו"ם והא דקאמר חייבים בלילה היינו כשיש שם סוכה במקום שלן ולא דק דהא כתבו התוס' כשמגיע ליישוב חייב ומקום עכו"ם נמי קרי ישוב ועוד דלפי' הא דקאמר פטורים ביום היינו שא"צ להמתין עד שיגיע לסוכה וא"כ יום ולילה שוין והל"ל בסתמא דאם רוצה לאכול ואין שם סוכה א"צ להמתין ומה לי הולך בדרך או יושב בביתו אלא ע"כ ה"ק הולכי דרכים ביום פטורים ביום אפי' מגיעין למלון אין חייבין לטרוח ולעשות סוכה שם כיון שדעתם לילך לאלתר וחייבים בלילה לעשות שם סוכה וכ"מ מל' רש"י ור"ן ותו' דוק ותשכח ולכן יש להחמיר וכ"כ ב"י בשם א"ח דאין פטורין אלא כשלן בדרך או במקום שאין ישוב ע"ש אך אם בא לכפר סמוך לעת האוכל א"צ להמתין על עשית סוכה כמו בירידת גשמים ואם הוא בשדה אפי' כל ימי החג א"צ לטרוח ולעשות שם סוכה כדאיתא בגמ' ריש דף כ"ו דאין שם ישוב".
והנה מבואר מחלוקתם של המג"א והלבוש, שלדעת המג"א כאשר תוס' כתבו ביישוב הכוונה שתמיד חייב שם, ובדרך אם אין סוכה פטור (משמע שאם יש סוכה חייב), והלבוש סובר שגם ביישוב מה שמכריע זה האם יש סוכה במקום או לא. וכמו שכתבנו לא נראה שיש שהבינו שבדרך פטור לגמרי אפילו אם יש שם סוכה. ואכן החיי אדם והמשנ"ב פסקו כמו הלבוש, ולעומתם הגר"ז בשו"ע הרב פוסק כמג"א.


דברי הביאור הלכה
הביאור הלכה מסביר את הרמ"א בפשטותו כלבוש, והסביר שהמג"א צריך להסביר כך וז"ל (ביאור הלכה, תרמ, ח) "…ולפי דבריו מה שכתב הרמ"א ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה היינו לעשות סוכה (כן ביאר הפמ"ג לדבריו) ומה שכתב הרמ"א ואע"ג דיש להקל היינו כיון שהגיע עת האוכל ואין לו סוכה מ"מ יחמירו לשוב לבתיהם דפשע דהיה לו לעשות סוכה איזה שעות מקודם כשבא שם בתחלת הלילה ע"ש והנה הגר"ז ודה"ח העתיקו דברי המגן אברהם דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו לעשות שם סוכה אבל בבגדי ישע וח"א מצדדין כדברי הלבוש דאם יצטרך לעשות סוכה א"כ יעמול בה רוב הלילה או עכ"פ איזה שעות וזה לא הוי כעין תדורו וכן הגאון ר"י עמדין כתב דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו כשאפשר להם להשיגה בקלות וכן משמע מביאור הגר"א דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו כשמוצא סוכה במקומו אח"כ מצאתי ברבינו מנוח (מבאר דברי הרמב"ם) שכתב בהדיא וז"ל וחייבים בלילה אם מגיעים למקום שיש שם סוכה אבל אם דרים בלילה במקום גוים שאין שם סוכה פטורים עכ"ל וגם לשון רמ"א דחוק מאוד לפי דברי המגן אברהם לכן סתמתי במ"ב כדעת הלבוש והאחרונים העומדים בשיטתו".

קושי בהבנת דברי הביאור הלכה
ולכאורה לענ"ד ניתן להסביר שבתחילה הרמ"א כותב על הולכי דרכים שנמצאים בדרך שרק אם יש שם סוכה חייבים ואם לא הם פטורים, ואח"כ מדבר על המגיע ליישוב, וכותב שעדיף להחמיר שביישוב יתחייב אפילו אם אין שם סוכה. ויש לשאול מדוע המשנ"ב נדחק בהסבר המג"א להעמידו שהכוונה לעשות סוכה, ולכאורה דברי המג"א מתיישבים יפה בדברי הרמ"א.


קושי בהבנת דברי הלבוש ופסיקת המשנה ברורה
ולענ"ד הדלה ישנו קושי גדול בדברי הלבוש, וכמו שכתב המג"א שלכאורה אם הפטור תלוי אם יש סוכה או אין סוכה היה לגמרא לכתוב שהולכי דרכים פטורים מסוכה כאשר אינם בסוכה. ועוד יש לתמוה שלכאורה כאשר אנו פוטרים מסוכה, אז הפטור חל כל הזמן, וע"פ דברי הלבוש נראה שיש כאן עניין של אונס, שמשום שאין לו סוכה אז הוא פטור ממנה. ולכאורה כאשר אנו אומרים שאדם חייב או פטור בלולב, מצה וכו' הכוונה שלא חל עליו דין זה, אין זה עניין של אונס אלא של פטור, ולהסביר שהגמרא אומרת שהולכי דרכים ביום פטורים ביום אם אין שם סוכה וחייבין בלילה רק אם יש שם סוכה זה דוחק גדול, כאשר הגמרא אומרת שמצטער פטור מסוכה, כל זמן הצער הוא פטור ואינו חייב בה, וכאשר יורדים גשמים האדם פטור מסוכה ולא חייב בה גם אם יכול להיות בסוכה, או ללכת לסוכה יותר מעובה וכו'. וכמו שמצינו שההולך לישון בבית מפני הגשמים, אינו מחוייב לחזור לסוכה עד שיתעורר ואם לא עלה עמוד השחר, פטור אף אם התעורר, וזאת משום שכאשר ישנו פטור אז הוא חל על האדם. ועוד, שהראשונים כתבו שטעם פטור הולכי דרכים הוא משום תשבו כעין תדורו שאדם גם ביום רגיל יוצא לדרך, ולכאורה מבואר בזה, שאין זה משום קושי הדרך או שאין לחייב את האדם לשאת סוכה, ואדרבא אם יש סוכה בדרך ייתחיב, אלא שדרכו של האדם לצאת, ולכן קיים פטור על האדם לא רק בגלל שאין רוצים להקשות על האדם לקחת סוכה, אלא משום שיש כאן פטור על האדם כי מצוות התורה היא דווקא "תשבו כעין תדורו", אף אם יש סוכה בדרך. ולשיטת המג"א ישנה הבנה שההגדרה של הולכי דרכים שהפטור חל עליהם זה דווקא כאשר אינם במקום יישוב, וזה יותר מתיישב.
ואילולא דמסתפינא, הייתי אומר שבפשטות הדברים, הולכי דרכים ביום חייבים בלילה במקום חנייתם אף אם אין שם סוכה ומחוייבים לבנות שם (וכדברי הי"א במאירי), ונראה שרש"י, הרי"ף והרמב"ם שסתמו דבריהם, ולא הזכירו את דין יישוב, ולא חילקו בין אם ישנה סוכה או לא, דיברו בפשטות שבמקום החנייה אדם חייב בסוכה, וברגע שהאדם חייב אין זה משנה אם יש שם סוכה או אין שם סוכה, החובה מוטלת עליו, ואם אין לו סוכה הוא אנוס אך החובה עדיין רובצת. ומעניין שכל אלו שסתמו דבריהם (הרי"ף, הרמב"ם והרי"ד) לא גרסו בגמרא "ההולכים בין ביום ובין בלילה פטורים בין ביום ובין בלילה", וכל הראשונים שפירשו שדווקא ביישוב חייבים גרסו משפט זה, ואולי ניתן לומר שאם מסבירים בפשטות שבחנייה אדם חייב בסוכה, אין לשנות משפט זה משום שאדם באופן הרגיל לא הולך גם ביום וגם בלילה, לעומת זאת אם מגדירים שהולכי דרכים הכוונה כל עוד הם בדרך, ממילא ישנם הרבה פעמים שאדם ישן בלילה בדרך ובבוקר הולך בדרך ללא שהגיע ליישוב ואומרת הגמרא שבמקרה הנ"ל הם פטורים מסוכה. וההוכחה של המאירי מהגמרא בדף מז. לכאורה אינה מוכרחת שניתן להסביר שהפטור שלהם היה משום שהיו כשומרי פירות ולא משום שהם כהולכי דרכים, או שהיו אנוסים. ועוד שנראה שלדעת רש"י א"א לומר שהפטור שלהם הוא משום הולכי דרכים, משום שרש"י סובר שפטור הולכי דרכים לא חל ביו"ט ראשון וממילא היו חייבים שם בסוכה, והיו צריכים לברך ביו"ט ראשון.


מחלוקת אחרוני זמננו בדין טיול בחג סוכות
כמו שראינו בהתחלה, טעם פטור הולכי דרכים הוא מדין "תשבו כעין תדורו", ולא בגלל קושי הדרך וכו', על כן גם כיום אדם שנוסע בחג הסוכות לכאורה אמור להיות פטור מישיבה בסוכה בשעת נסיעתו. אולם מדיוק דברי רבותינו נראה שהיתר הולכי דרכים הוא בדבר שהזדמן לפתחו כעסק או סחורה, אך אדם שהלך לטיול ולא לצורך חשוב – יתחייב בסוכה. וכדברי רש"י "…כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה – כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". וכן מדברי הלבוש "…הלכך אם יבא עסק מה לידו יהיה מה שיהיה ויצטרך לשום לדרך פעמיו". וכן פסקו הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת, חלק ג', מז), האגרות משה (או"ח, ג, צג) והגרשז"א (הליכות שלמה, ט, כא). לעומתם הרב יוסף שלום אלישיב, והרב ניסים קרליץ התירו גם להולכים לטיול להיפטר מהסוכה. ומו"ר הרב טל פסק באופן ממצע (שו"ת טל חיים, שאלה 1460) והגדיר את פטור הולכי דרכים שזה דווקא "מי שגם בזמן שאינו חג סוכות היה מטייל ואוכל בחוץ", כלומר שהאדם לא הולך לטיול בגלל שיש כעת חופש, אלא משום שהוא רגיל לטייל כל השנה ללא קשר לסוכות ורק במקרה שכזה פטור מהסוכה.

שתפו את המאמר:

Share on email
Share on whatsapp
Share on facebook

עוד מאמרים מעניינים

אירועים ופעילויות

מצטער פטור מן הסוכה

ישנו דבר ייחודי ומענין במצוות סוכה שלא מצאנו כמעט באף מצווה והוא: "מצטער פטור מן הסוכה" וכי מצטער פטור משמירת שבת? מתפילה? כולנו מכירים את הסיסמא הזו. אבל מה מקורה? מי נקרא מצטער? למה מצטער פטור?

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

גדר הולכי דרכים

כיום אדם שנוסע בחג הסוכות לכאורה אמור להיות פטור מישיבה בסוכה בשעת נסיעתו. אולם מדיוק דברי רבותינו נראה שהיתר הולכי דרכים הוא בדבר שהזדמן לפתחו כעסק או סחורה, אך אדם שהלך לטיול ולא לצורך חשוב – יתחייב בסוכה.

קרא עוד »
שמח בטיולים

פיוס ע"י שליח או מכתב

מי שחטא כלפי חבירו עליו ללכת לפייסו בעצמו ולא ע"י שליח או על ידי מכתב, ומכל מקום הכל לפי העניין שאם הדבר ידוע שהנעלב נוח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו תחילה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת. ונסלח לו.

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

בהלכות יו"ט ישנם מלאכות המותרות בעשייה, והם מלאכות שנעשות לצורך אוכל נפש. ישנו דין מיוחד בהלכות אלו הנקרא "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך". כלומר מתוך שהמלאכות האלו הותרו לצורך אכילה מותר לעשותם גם שלא לצורך. במאמר זה ננסה לדון בגדר ההיתר הזה, ועד כמה מרחיבים את הגדר של 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך'.

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

מלאכה בחול המועד – דאורייתא או דרבנן

כל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהיא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינה דבר האבד וכן כל שהיא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית ביה טרחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

הקבלת פני רבו ברגל

שאלתי למו"ר הרב טל שליט"א בגדר רבו מובהק וענה שלדעת החזון אי"ש גם כיום יש גדר רבו מובהק והוא מי שלימד את האדם את רוב דרכי העיון ועבודת ה'. ואכן יש חיוב עקרוני גם כיום להקביל פני רבו המובהק, וע"פ הגדר כנ"ל, אולם אמר שמשום שהלכה זו רופפת בידנו והלך אחר המנהג יש לחייב רק ברגל ולא בחודש ושבת, וכן משום שדין זה דרבנן וספק דרבנן לקולא. והוסיף ואמר שנראה לו שהרב אינו יכול למחול על כבודו בזה, משום שאין זה רק מצד כבוד הרב אלא גם מדין לימוד תורה.

קרא עוד »

בואו לגדול בתורת ה'

שינוי גודל פונט