מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

א. דברי הגמרא, שיטת רש"י ושיטת תוס'

פתיחה
בהלכות יו"ט ישנם מלאכות המותרות בעשייה, והם מלאכות שנעשות לצורך אוכל נפש. ישנו דין מיוחד בהלכות אלו הנקרא "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך". כלומר מתוך שהמלאכות האלו הותרו לצורך אכילה מותר לעשותם גם שלא לצורך. במאמר זה ננסה לדון בגדר ההיתר הזה, ועד כמה מרחיבים את הגדר של 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך'.

דברי הגמרא
נאמר בגמרא (ביצה, יב. – יב:) "בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מתקיף לה רבה ממאי דבית שמאי ובית הלל בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי מר סבר ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליום טוב כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביום טוב לא מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים אלא מדלא מפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליגי ואף רבי יוחנן סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי דתני תנא קמיה דרבי יוחנן המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בשר בחלב ולוקה משום אוכל בשר בחלב ולוקה משום הבערה אמר ליה פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואם תמצא לומר משנה בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך".

דברי רש"י בסוגיה
רש"י מסביר את כוונת הגמרא שאם אין הוצאה אז שיחלקו באבנים. וז"ל "אי אין אסור הוצאה אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים – משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה". כלומר משום שאין איסור הוצאה אז אין איסור מוקצה, ולכן שיחלקו בהוצאת אבנים ומכך נלמד שאין איסור הוצאה כלל משום שניתן להוציא אבנים ולמה המשנה דנה רק בדברים שמותרים בטלטול (מצד מוקצה).
בהמשך דבריו רש"י מביא את שיטתו לגבי דין 'מתוך'. וז"ל: "אלא מדלא אפלוג באבנים שמע מינה דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב, אלא שמן התורה הותרה לצורך, ובית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב – לא גזור, ובית שמאי לית להו מיגו, ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו – הותר, ושאינו צורך אכילה – באסורו עומד מן התורה". כלומר לפי רש"י לדעת כולם יש הוצאה ביו"ט אלא שלדעת בית הלל יש דין 'מתוך'. כלומר, רש"י מסביר את דברי הגמרא כך: מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך כלל מדאורייתא. כך שמדין תורה אין נפק"מ מעשית לכך שיש מלאכת הוצאה ביו"ט משום שלמעשה היא מותרת לגמרי. אלא שחכמים גזרו איסור טלטול על דברים שאין בהם צורך כלל כמו אבנים. ולדעת ב"ש אין דין 'מתוך' ומה שהותר הותר רק לצורך אוכל נפש.

ההבדל לפי רש"י בין רב יוסף לרבה
ולכאורה יש לשאול, אם רב יוסף אומר שמעיקר הדין מותר לטלטל אבנים ורק משום גזירה דרבנן, אסור לטלטלם. אז לכאורה גם רבה יכול לגזור גזרה זו מדין שמחת יו"ט. כלומר למה אם אומרים שיש הוצאה ביו"ט ניתן לגזור, ואם אומרים שאין הוצאה אז א"א לגזור. רבה יכול לומר שב"ש וב"ה חולקים בעירוב והוצאה ולא שנינו אבנים במשנה משום שמדרבנן ישנה גזרה שאסור לטלטלם. ונראה לומר שכאשר יש לי דין הוצאה ביו"ט אז גם אם למעשה אין לו נפק"מ משום דין 'מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך', אז ניתן לגזור משום הוצאה על מוקצה ללא צורך. אולם לפי רבה שאין כזה איסור ביו"ט ויש רק ל"ח אבות מלאכות ביו"ט, לא שייך לגזור גזירה אטו הוצאה כאשר אין הוצאה. ונראה שזה ההבדל בין רבה לרב יוסף, שלפי רבה אין כלל מלאכת הוצאה וממילא לא ניתן לגזור. ולפי רב יוסף משום שבעיקרון יש הוצאה ניתן לגזור על איסור טלטול. וכן מצאתי שכותב זאת בפירוש המהר"ם (המהר"ם מלובלין, ביצה יב.) וז"ל "רצה לומר אבל אי ס"ל דאין איסור הוצאה לי"ט אם כן אפילו אבנים לישתרו דלא שייך למגזר עלייהו ולאסור מדרבנן כיון דהוצאה אינה חשובה מלאכה כלל ואין בה שום איסור מדאורייתא אבל השתא דיש איסור הוצאה לי"ט ר"ל דהוי בכלל לא תעשה מלאכה מן התורה אלא דהותרה מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דין הוא לגזור ולאסור מדרבנן במידי דלא צריך כלל כגון אבנים משום דלא ליתי להקל בי"ט בכל מלאכות שהן דאורייתא וק"ל כן נ"ל". וניתן לראות שכותב ממש כמו שהסברנו בסיעתא דשמיא, ויש לציין שבסוף דבריו יש חידוד נוסף "משום דלא ליתי להקל בי"ט בכל מלאכות שהן דאורייתא", דהיינו שהסיבה למה להשאיר את הגזירה למרות שאין כלל איסור הוצאה הוא כדי שלא יבואו לזלזל בשאר ממלאכות דאורייתא ביו"ט.

דעת התוספות
תוספות, לעומת רש"י, מפרשים שודאי שדבר שאין לו צורך כלל אסור מדאורייתא לעשותו ביו"ט, וכל ההיתר זה דבר שיש לו צורך קצת או שיש לו צורך יו"ט. כלומר, תוס' מסבירים את דברי הגמרא כך: "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, אלא אפילו לצורך אחר". וכך כותבים התוס' "ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יום טוב קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יום טוב דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך יום טוב אבל שלא לצורך יום טוב כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו"ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יום טוב חייב מדאורייתא וכי פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יום טוב קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס"ת לקרות בו וכן פי' רבינו חננאל אבל ליתא פירושן דלאו דוקא קטן למולו דה"ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט"א בלע"ז ביום טוב ברה"ר אף על גב דליכא אלא טיול”. תוס' מסביר שכך רואים במשנה שבית שמאי ובית הלל נחלקים רק בדברים שיש להם צורך מצווה שהוא גם נקרא צורך יו"ט אבל דברים שאינם צורך כלל אסורים לדעת כולם. אולם הם מביאים שלדעת רבנו חננאל, קטן שנאמר במשנה הכונה להוציאו לברית מילה ולכן זה נקרא צורך, אך לשיטתם יש להרחיב יותר את גדר הצורך המותר ביו"ט ואפילו להוציא קטן בשביל טיול מותר ביו"ט.

גרסת תוס' לעומת גרסת רש"י
תוס' גרסו בגמרא שונה מהגרסה שלפנינו ומהגרסה שהיתה לפני רש"י, וכך כותבים התוס' "ולא רצה לגרוס כמו שיש בספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב מלקות דא"כ הוה מסיק לפי' זה הוציא אבנים לב"ה דחייב ורש"י קים ליה דב"ה סבירא להו הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאינו צורך יום טוב כלל… ועוד דמוחק גירסת הספרים לכן נראה לפר' דגרסי' כגירסת הספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב פי' מדאורייתא מלקות". ע"פ גרסת התוס' באמת לא ניתן לומר כרש"י, ובאמת ישנם שני גרסאות ואין לנו אפשרות להוכיח איזו גרסה נכונה.

קושיית התוס' מדין עולת נדבה ותירוצו
התוס' ממשיך בדבריו וכותב: "וא"ת השוחט עולה מה צורך יש לו בה יש לומר דהכא נמי איכא שמחת יום טוב שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן כדמוכח לקמן (דף כ:)". התוס' מקשה מתחילת דברי הגמרא שם נאמר שהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה והגמרא העמידה שזה שיטת ב"ש כי לדעת ב"ה מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך. ומקשים התוס' שלכאורה אין שום צורך בשחיטת עולה ואם כך גם לפי ב"ה אמורים ללקות על שחיטה זו ביו"ט. ומתרצים התוס' שגם שחיטה זו נקראת צורך משום שיש סברה "שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם" ולכן לאדם יש צורך להקריב ביו"ט.

דוחק לכאורה בהסברו לדין "עולת נדבה"
לכאורה דחוק לומר שטענה כזאת נקראת צורך, משום שאם כך גם על הוצאת אבנים ניתן לומר שהוא צריך את ההוצאה כי זה מרגיע אותו, ועוד שאם כך ניתן לומר שאין כזה דבר הוצאה שלא לצורך כי כל דבר ניתן לומר שהוא נעשה לצורך מסוים. מלבד זאת, איך ניתן לומר שדבר זה נקרא צורך כשמינה וביה האדם עובר איסור ואינה מרצה כלל את הקב"ה. ואע"פ שהתוס' בהמשך דבריו מקשה על שיטתו שלכאורה גם המבשל גיד בחלב זה דבר שאינו לצורך מפני שהוא איסור, ועונה שאע"פ שאין כאן היתר של אוכל נפש כי אסור מהתורה לאוכלו וודאי שהתורה לא התירה לבשלו מדין אוכל נפש, אולם יש כאן צורך יו"ט ולכן מדין 'הותרה' אין לוקים עליו. אולם נראה שיש לחלק בין שני המקרים, שאע"פ שבשניהם הוא עובר עבירה, בדין מבשל גיד ניתן לומר שיש כאן צורך יו"ט אע"פ שעובר על התורה משום שהצורך הוא בשביל עצמו. אולם בדין עולת נדבה הצורך שלו הוא לשמח את הקב"ה, ולכאורה כאשר הוא לא משמח אותו אין כאן כלל צורך.

ב. קושיות הרא"ש על שיטת רש"י ותירוצן

הוכחה לשיטת התוס' מדין "האופה מיו"ט לחול" ודחייתה
הרא"ש (פרק א', יח) מביא בדבריו את דברי התוס' ומקשה על רש"י ממספר גמרות. הקושיה הראשונה היא מהגמרא במסכת פסחים (פסחים מו:), וז"ל "איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל". לכאורה יוצא מהגמרא שאסור לאפות מיו"ט לחול ולפי רב חסדא לוקים על זה, כלומר זה איסור דאורייתא, ולפי רש"י האיסור צריך להיות מדרבנן כמו כל מלאכה שהותרה אף שלא לצורך כלל מדאורייתא, וגם לפי רבה ההיתר הוא מדין "הואיל" אולם לולא היתר זה האדם היה לוקה, ולכאורה כבר מדין 'מתוך' אינו לוקה. אולם נראה לענ"ד שניתן לתרץ את הגמרא באופן הבא: ההיתר של 'מתוך' מן התורה הוא לעשות דבר שלא לצורך כלל אבל לעשות פעולה שהיא לצורך יום חול זה יותר חמור כי היא פעולה שמפקיעה את יו"ט לעומת דבר שאינו לצורך כלל שהוא מעשה סתמי. וכך נראה מדברי רש"י עצמו שכתב על גמרא זו (ד"ה האופה מיו"ט לחול) "לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא ליה דלא חזיא ליה מידי האדינא עד אורתא שהוא חול". ונראה שרש"י הוסיף את המילים "עד אורתא שהוא חול", להורות שמשום שהמעשה כאן הוא לא רק מעשה סתמי אלא נעשה לצורך חול אז אסור לעשותו.
וע"פ הסבר זה מתורצת הגמרא בדין "בהמה מסוכנת" וז"ל הגמרא (כז:) "בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יש שהות ביום לאכול הימנה כזית צלי. רבי עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה". ולכאורה מה האיסור, הרי יש דין 'מתוך'? ורש"י כתב על גמרא זו (ד"ה בהמה מסוכנת) "שהוא ירא שתמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו אלא מחמת הפסדו הוא שוחט". וגם כאן רש"י מבאר את אותה נקודה. ההיתר ב'מתוך' הוא לעשות מעשה אפילו שלא לצורך כלל, אך לעשות מעשה שיש בו פעולה הפוכה לצורך יו"ט אסור לעשות.

הוכחה לשיטת התוס' מדין "דבר השווה לכל נפש"
הרא"ש ממשיך להקשות על סברתו של רש"י מסוגיית "דבר השווה לכל נפש". וכך מובא בגמרא (כתובות ז.) "רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב. אמר רב פפי משמיה דרבא: לא תימא ביום טוב דשרי, הא בשבת אסור, דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי, ומעשה שהיה כך היה. רב פפא משמיה דרבא אמר: ביום טוב שרי, בשבת אסור. א"ל רב פפי לרב פפא: מאי דעתיך? מתוך שהותרה חבורה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך, אלא מעתה, מותר לעשות מוגמר ביום טוב, דמתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך! אמר ליה, עליך אמר קרא: אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, נזדמן לו צבי ביום טוב, הואיל ואינו שוה לכל נפש, ה"נ דאסור למשחטיה! אמר ליה: אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא, צבי צריך לכל נפש הוא". ומקשה הרא"ש וז"ל "ומוגמר נמי אסרינן בפ"ק דכתובות ולא שרינן ליה במתוך לפי שאינו שוה לכל נפש כ"ש דבר שאין לצורך היום במקצת". כלומר אם אסור לעשות ביו"ט מלאכה שאינה שווה לכל נפש קל וחומר שאסור לעשות דבר שאינו לצורך כלל.

דחיית ההוכחה והסבר הגמרא ע"פ רש"י
ונראה לענ"ד שניתן לתרץ את קושיית הרא"ש, משום שקושיית הרא"ש מתבססת על ההנחה שהעיקר הוא האם הדבר נעשה לצורך יו"ט או לא. ואם יש דבר שאסור לעשות ביו"ט, אפילו שהוא לצורך יו"ט משום שאינו שווה לכל נפש, קל וחומר שדבר שאינו לצורך יו"ט כלל יהיה אסור לעשות. אולם נראה לענ"ד שיש יתרון בדבר שאינו צריך על פני דבר שנצרך ליו"ט ואינו שווה לכל נפש. משום שאע"פ שהדבר אינו נצרך ליו"ט, אבל הוא נועד להרבה אנשים (גם הוצאה שלא לצורך מיועדת להרבה אנשים, אע"פ שזה מעשה סתמי), אך לעומת זאת, בדבר שיש בו צורך ליו"ט אך אינו נועד להרבה אנשים יש חיסרון. והשאלה היא מה העיקר האם צורך יו"ט או רגילות המעשה. והנה לפי רש"י אין באמת הבדל להלכה בין דבר שהוא לצורך לבין דבר שאינו לצורך, כך שאין זה מספיק חשוב עד כדי כך שאעשה ק"ו שאם דבר שנצרך ליו"ט אסור (שאינו שווה לכל נפש) אז דבר שאינו לצורך כלל יהיה אסור. לכן הדבר שמעניין אותי הוא האם זה מלאכה ששווה ברוב האנשים או לא, כי אע"פ שאת דין "אך אשר יאכל" דרשנו שמותר גם דבר שאינו לצורך כלל, על כל פנים דין "לכל נפש" נשאר, וזה מה שמעניין אותי ומגדיר לי מה מותר ומה אסור. ולכן לפי רש"י אין כאן ק"ו, כי מה בכך שהמלאכה היא לצורך יו"ט הרי היא אינה שווה לכל נפש, וזה מה שמעניין אותי. וכך רש"י יסביר את הגמרא, שרב פפי מקשה שלכאורה אם אומרים 'מתוך' אז מותר כל מעשה, ועונה לו רב פפא שבאמת אם היה רק דין 'מתוך' הוא באמת צודק, אולם הפסוק מיעט דברים שאינם שווים לכל נפש.
ואכן אנו רואים שרש"י לא ראה בסוגיא זו סתירה לשיטתו והביאה בפירושו במסכת ביצה, והוא חוזר ומדגיש מספר פעמים, שהאיסור של דבר שאינו שווה לכל נפש הוא משום שאינו נוהג ברוב האנשים אלא רק במספר מצומצם ורק זה הבעיה, כלומר משמע שאם זה מעשה שנוהג בהרבה אנשים אין זה משנה אם זה לצורך יו"ט או לא. וז"ל במסכת כתובות "עליך אמר קרא לכל נפש דבר השוה לכל נפש מותר ובעילה שוה לכל אבל מוגמר אינו אלא למפונקים". וכן במסכת ביצה (כב:) מספר פעמים "ובמוגמר – משום דלאו צורך כל נפש הוא, ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון אשר יאכל לכל נפש – דבר השוה לכל נפש, וזה אינו אלא למפונקים, או למי שריחו רע". וכן "אסור – דתפנוק יתירא הוא, ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס". ולאחר מכן, באו חכמים ואסרו דבר שלא לצורך, שיש בו טירחא, ואסרו גם אותו. וכן כתב מעין זה הקרבן נתנאל וז"ל "וממוגמר נמי לא קשיא דמוגמר הוי דבר שאינו רגיל וגרע מדבר הרגיל ואינו לצורך".

הוכחה לשיטת תוס' מדין "שריפת קודשים ביו"ט"
הרא"ש מוסיף להקשות על שיטתו של רש"י מדין שריפת קודשים. במסכת שבת (כד:) נאמר "אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט…מאי טעמא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב מנהני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר שאין תלמוד לומר עד בקר מה תלמוד לומר עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר אמר קרא עלת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר רב אשי אמר שבתון עשה והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה". והרא"ש כתב "וכן שריפת קדשים ביום טוב אמאי אסרינן בפרק כיצד צולין ובפרק במה מדליקין". השאלה היא שהרי אם מותר להבעיר שלא לצורך כלל אז למה אסור להבעיר קודשים ביו"ט.

דברי רש"י על גמרא זו
בטרם נדון בקושיית הרא"ש, נביא את דברי רש"י בשני מקומות, ובהמשך נתייחס אליהם בהרחבה. רש"י על הגמרא בשבת כותב על דברי רב אשי "ואין עשה – דבאש תשרופו, דוחה יום טוב דהוא לא תעשה ועשה, ואף על גב דהדלקת נר ביום טוב מלאכה המותרת היא, הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין – גם זו לא יצא מן הכלל". כלומר רש"י מסביר שלכאורה גם אם יש איסור לשרוף קודשים עדין יהיה מותר להדליק נר של תרומה משום שהדלקת הנר היא לצורך יו"ט, אלא שמשום שאסור לשרוף קודשים גם התרומה נגררת אחריה ואסורה.

דברי רש"י בדין "חלה שנטמאה ביו"ט"
הגמרא בהמשך המסכת (ביצה, כז:) דנה לגבי חלה שנטמאה ביו"ט וז"ל "בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ושאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאה ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזם ממקומה". וכותב רש"י על דין "חלה שנטמאה" וז"ל "חלה שנטמאה – אינה ראויה לכהן היום – דהא באכילה אסורה לעולם, ובהסקה או לתתה לכלבו ביום טוב – אסור, דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביום טוב, ואפילו על ידי אכילת בהמה, דקימא לן שאין שורפין קדשים ביום טוב, ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא, דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב – הבערה לצורך היא, דהדלקת נר ביום טוב – לצורך אכילה היא ומותרת, אפילו הכי – בשמן שרפה לא, והוא שמן תרומה שנטמאת דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביום טוב, דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב באש ישרף (ויקרא ז), הלכך מלאכה היא".

הקרבן נתנאל מסביר שהקושיה היא רק מדברי רב אשי
כותב הקרבן נתנאל "ומה שהקשה משריפת קדשים קושיא זו אינה אלא לרב אשי דלאידך מ"ד כולהו ילפי מקרא דאין שורפין קדשים ביום טוב וגזירת הכתוב הוא". כלומר לפי שאר האמוראים אין כלל קושיה משום שיש כאן דין של גזירת הכתוב ללא קשר לדין 'מתוך'. הקושיה היא לפי רב אשי שלשיטתו משמע שאין דין מיוחד של שריפת קודשים אלא יש כאן 'עשה' של שריפת קודשים לעומת 'לא תעשה' של איסור שריפה ביו"ט, ולכאורה ע"פ שיטת רש"י אין כלל איסור של שריפה ביו"ט, שהרי מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כלל, וכן כאן יהיה מותר לשרוף קודשים ביו"ט אע"פ שאין לי שום הנאה מהם. ומתרץ הקרבן נתנאל "ולרב אשי תירץ רש"י זו לקמן דף כ"ז דרחמנא אחשביה דכתיב באש תשרופו ע"ש".

לכאורה מהגמרא משמע שהקושיה היא מכל האמוראים, וקושיות מדברי רש"י לעיל
הקרבן נתנאל מסביר שאין שום קושיה מהאמוראים האחרים מלבד רב אשי, משום שלשאר האמוראים אין קשר לסוגיית 'מתוך' אלא לגזירת הכתוב. אולם לכאורה משמע מדברי הגמרא בפסחים שהקושיה היא מכל התנאים, משום ששם נאמר (פסחים, פג:) "חל ששה עשר וכו' ואמאי ניתי עשה וידחי לא תעשה אמר חזקיה וכן תני דבי חזקיה אמר קרא לא תותירו ממנו עד בקר…" וכאן הגמרא מביאה את אותה סוגיא במסכת שבת. והנה מפורש בגמרא שעוד לפני התירוצים כבר ידוע וברור שיש איסור של "לא תעשה כל מלאכה" בשריפת קודשים ביו"ט. וכן כותב רש"י בסוגיא בשבת וז"ל "מנהני מילי – דאין שורפין, דאי לא ממעט לה קרא, אית לן למימר: ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה". וכן כתב בפסחים (פג:) "ונידחי לא תעשה – דמלאכת יום טוב". ולפי דברי הקרבן נתנאל שאר האמוראים סוברים שאין כאן כלל דין של "לא תעשה" ומדין יו"ט מותר לשרוף שלא לצורך, אלא שיש לימוד מהפסוקים שאסור ללא קשר לאיסור מלאכה ביו"ט.
עוד יש לשאול שלכאורה רש"י הביא את הדין של גזירת הכתוב של "באש ישרף" לאו דווקא על דברי רב אשי אלא באופן כללי, ולכאורה לפי הקרבן נתנאל זה הסבר רק לשיטת רב אשי, ואם כך למה רש"י לא הביא את דברי רב אשי שאין 'עשה' דוחה את 'עשה' ו'לא תעשה'.
עוד קשה, שמבואר במסכת שבת (קלג.) שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את יו"ט, הגמרא שואלת מנין למדים זאת, ומביאה את כל הלימודים שלמדו לגבי שריפת קודשים ביו"ט, וכתב רש"י שם בזה"ל (ד"ה "שאין תלמוד לומר") "…והכי קאמר והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בוקר ראשון כשיבא בוקר שני שהוא חולו של מועד תשרפו אבל בי"ט לא אלמא מידי דחול לא עבידנן בי"ט…ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא שבשבת זו לא היה זמנה". וכן כתב במפורש רש"י בדף כד: על דרשת רבא "הוא לבדו" "…וממילא שמיענן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה"ה לשריפת קודשים טמאים". ולכאורה מגמרות אלו ומדברי רש"י משמע שניתן ללמוד מאותם פסוקים, כל דבר שהוא מעשה חול ביו"ט, ואין כאן גזרת הכתוב דווקא לקודשים, אלא יש כאן גזרת הכתוב שדבר שהוא של חול אע"פ שהוא מצווה הוא אסור ביו"ט, וממילא ניתן להקשות מכל האמוראים כי אם לא היה איסור כלל ודאי שהיה מותר לעשותו ביו"ט, ומשמע שגם לשאר האמוראים וודאי שיש איסור מצד יו"ט בשריפת קודשים ולא מגזרת הכתוב.
מלבד זאת יש לשאול ברש"י עצמו (ללא קשר לדברי הקרבן נתנאל), שלכאורה משמע מדבריו שדבר שאין לו כלל צורך כשריפת קודשים אסור לעשותו, ולא כדבריו בדין 'מתוך'. משום שכתב "ואף על גב דהדלקת נר ביום טוב מלאכה המותרת היא, הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין – גם זו לא יצא מן הכלל". וכן משמע מדבריו בביצה כז: "…ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא, דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב – הבערה לצורך היא, דהדלקת נר ביום טוב – לצורך אכילה היא ומותרת, אפילו הכי – בשמן שרפה לא, והוא שמן תרומה שנטמאת דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביום טוב, דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב באש ישרף, הלכך מלאכה היא".

הנראה לענ"ד בדברי רש"י והסברו לדין שריפת קודשים ביו"ט
ונראה לענ"ד לומר שרש"י הבין שהתורה החשיבה את שריפת קודשים כמלאכה, כלומר אע"פ שבשאר מלאכות, התורה אמרה שיש דין 'מתוך' אע"פ כן בדין שריפת קודשים התורה אמרה שיש איסור שריפה ביו"ט ואין בה דין 'מתוך'. לאחר זאת הגמרא שואלת שאע"פ שזה מלאכה, לכאורה יבוא ה'עשה' וידחה את 'לא תעשה'. ועונים האמוראים שיש פסוקים שמוכיחים שאסור לשרוף אותם אע"פ הכלל ההלכתי הנ"ל. לפי רב אשי לא לומדים זאת מפסוק אלא שהכלל ההלכתי לא יכול להיות כאן משום שיו"ט הוא עשה ולא תעשה. ולכן הקושייה של הרא"ש היא מדברי כל האמוראים ומעצם שאלת הגמרא, שברור לה כמושכל ראשון שאסור לשרוף קודשים ביו"ט. אלא שרש"י עונה שדין 'לא תעשה' שנאמר בגמרא הוא מיוחד לשריפת קודשים דווקא. וממילא מובן למה רש"י מביא בדף כז: את הדין שהתורה החשיבה זאת למלאכה. משום שרש"י בא לומר שלדעת כל האמוראים אסור לשרוף קודשים ביו"ט משום ששריפת קודשים נחשבת מלאכה. רש"י בדף כז: לא נכנס לחשבון ההלכתי של 'עשה' מול 'לא תעשה' שזו שאלה שונה.
ע"פ דברי רש"י היינו יכולים להבין שהתורה אמרה שבדין שריפת קודשים אין את ההיתר של 'מתוך' אולם שריפת קודשים לצורך, שמותרת גם בלא דין 'מתוך' תהיה מותרת, ולכן רש"י מדגיש שאין זה קשור האם זה לצורך או שלא לצורך, משום ששריפת קודשים לעולם אסורה וכך מובן דבריו בדף כז: "ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא" – כלומר שחוזרת לדין הרגיל ללא 'מתוך'. "דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב – הבערה לצורך היא, דהדלקת נר ביום טוב – לצורך אכילה היא ומותרת, אפילו הכי – בשמן שרפה לא" וזאת משום "דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב באש ישרף, הלכך מלאכה היא".
ומדברי רש"י שכתב "ואף על גב דהדלקת נר ביום טוב מלאכה המותרת היא, הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין – גם זו לא יצא מן הכלל". נראה לענ"ד לומר שאם היה לנו רק את הפסוק של "באש ישרף" אולם שריפת קודשים היתה דבר שניתן ליהנות ממנה לא היינו אוסרים זאת, ורק משום שקיים כאן גם הפסוק וגם שהשריפה אינה לצורך ניתן לומר שהיא מלאכה. ויותר מכך, ההחשבה של השריפה היא משום שאסור ליהנות ממנה ולא רק שאין צורך ליהנות ממנה.

הסבר הרא"ש לדברי הגמרא
הרא"ש מסביר את הגמרא בפשטות שיש איסור לשרוף קודשים ביו"ט כי אסור ליהנות מהם ואם כך אז זו מלאכת הבערה שלא לצורך שאסורה מדאורייתא. ולכן הגמרא שואלת למה תאסר שריפת קודשים, הרי 'עשה' דוחה את 'לא תעשה', ואז האמוראים מביאים את תירוצם. לכאורה יש לשאול שלפי שיטת הרא"ש, לשיטת רב אשי אין כאן דין מיוחד בשריפת קודשים, אלא זה כדין כל דבר שלא לצורך שהוא אסור. ולכאורה אם כך לא ברור מספיק משום מה גררו ואסרו גם את שריפת התרומה הרי שריפת תרומה יש בה צורך, וכמו שלא מצינו שגוזרים הוצאת קטן לתפילה אטו קטן סתם.

פסיקת הרא"ש כדברי התוספות
הרא"ש מסיים את דבריו ופוסק ע"פ התוס' (רא"ש, א, יח) וז"ל "לכך צריך ליזהר ביום טוב שלא להוציא דבר שלא לצורך. בתשובת הגאונים כתוב כל הוצאה גבי צורך יום טוב שמותרת משום אכילה דכוותיה מותרת גבי תכשיט משום כבוד יום טוב. אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון אותן שיוצאין עם המפתחות קשורות באזוריהן שלא כדין הן עושין ואסור לעשות כן. וכן פסקו הלכה בשתי ישיבות".

ג. דעת רבנו חננאל, הרז"ה והמאירי

דברי רבנו חננאל
ורבנו חננאל כתב וז"ל "בש"א אין מוציאין לא את הקטן כו'. נקטינן לולב למצותו וקטן למולו וס"ת לקרות בו. וב"ה מתירין להוציאן אפילו לרה"ר. ומשום הכי אמרי' בגמרא הא דתני השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. ואף על פי שעושה מצוה. ב"ש היא ולא ב"ה דשמעינן להו לב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך שנאמר אך אשר יאכל וגו' הותרה נמי הוצאת לולב וס"ת שאינן לצורך אכילה. הכא נמי כיון שהותרה השחיטה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך. אלא מתני' מני ב"ש היא… אלא מדלא תנינן דפליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד מצוה. ש"מ במתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה. וכן נמי מדחזינן לר' יוחנן דאמר לתנא דהוה תני קמיה. המבשל גיד הנשה בחלב ואכלו לוקה ה' לוקה משום אוכל גיד ומשום מבשל גיד. שבישל ביום טוב דבר שאינו בר אכילה. וה"ה למבשל בשר בחלב וא"ל ר' יוחנן לתנא הבערה ובישול אינה משנה כלומר אינו חייב בהן אליבא דב"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו'".

הסבר הרמב"ן והראב"ן בדברי רבנו חננאל שההיתר הוא רק במצווה
הראב"ן מסביר שר"ח מתיר רק צורך מצווה וז"ל (ראב"ן, ביצה) "פר"ח נקיטינן קטן למולו ולולב למצותו וס"ת לקרות בו ומשום הכי מייתי עלה בגמ' השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אף על פי שעשה מצוה ואמר ב"ש הוא דאוסרין הוצאה דמצוה דאי ב"ה הא מתירין הוצאה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יום טוב שהוא מצוה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כגון הוצאת קטן ולולב וס"ת שהן נמי מצוה ושוחט עולת נדבה מצוה היא ומתוך שהותרה שחיטה לאכילה שהיא מצוה הותרה נמי לשחיטת עולת נדבה שהיא מצוה אף על פי דלאו לאכילה היא… אלא מדלא פליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד הוצאה למצוה ש"מ במתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יום טוב שהיא מצוה הותרה נמי שלא לצורך אכילה להוצאת דבר שיש בו מצוה כגון הוצאת קטן למולו ולולב וס"ת וכיוצא בהן כגון משלוח מנות שהן לשמחת יום טוב וכן להוציא ולהוליך בהמה או עופות אצל טבח או מלבושין שהן לשמחת יום טוב אבל דבר שאין מצוה בהוצאתו ולא לצורך יום טוב לא שרו ב"ה אפילו לולב שלא לצורך מצוה ולא קטן שלא למולו ולא ספר שלא לקרות בו… וכל רבותינו הראשונים הגאונים פירשו קטן שלא למצוה ולולב שלא למצוה וספר שלא לקרות בו ולפיכך הינהיגו והיתירו הוצאת כל דבר ונראין דברי רבינו חננאל דלדידהו מ"ש אילו דנקט". וכן כתב הרמב"ן (חידושי הרמב"ן, שבת, קכד:) "הא דתנן וב"ה מתירין להוציא את הקטן ואת הלולב ואת ס"ת. כתב ר"ח ז"ל נקטינן קטן למולו ולולב למצותו וס"ת לקרות בו ומשמע דמשום הכי אמרינן בהו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל שלא לשם מצוה לא אמרינן מתוך".
והנה לפי הראב"ן מבואר שרבנו חננאל מתיר רק מצווה, והכוונה בדברי הגמרא היא "מתוך שהותרה לצורך אכילה שהיא מצווה (שמחת יו"ט) הותרה לכל מצווה". ולכן כל דבר שהוא בגדר של שמחת יו"ט הוא מותר משום שהוא מצווה. וממילא מובן מה הסברא להתיר דווקא מצוות, משום דדמו להיתר מן התורה שהוא גם מצווה. ובאמת יש לראב"ן טענה חזקה שהמשנה הביאה דווקא מקרים של מצווה וכן פירש רבנו חננאל "נקטינן לולוב למצוותו קטן למולו ספר תורה לקרות בו". אולם ישנו קושי מסוים להסביר את דין "מבשל גיד בחלב" כמו שכתבנו לעיל על דברי התוס' בדין "עולת נדבה", שאם אכן ההיתר הוא רק מדין מצווה, כיצד ניתן לומר שהמבשל לא לוקה משום שעושה מצווה, הרי זו עבירה, אם ההיתר היה צורך יו"ט ניתן להבין זאת שאע"פ שעושה עבירה, מדין צורך יו"ט זה נקרא צורך, אולם אם כל ההיתר הוא משום מצווה אין לכאורה מקום להגיד שלא ילקה על בישול זה, ועוד שלכאורה אם אכן זה היה ההיתר לכאורה ר"ח היה צריך לכתוב למה זה נקרא מצווה.

הסבר התוס' בדברי רבנו חננאל שההיתר הוא רק צורך יו"ט
התוס' והרא"ש בדבריהם מביאים את דברי רבנו חננאל ומסבירים שלשיטת רבנו חננאל מותר דברים שהם לצורך יו"ט אך מביאים שרבנו תם מקל עוד יותר ומתיר הוצאת קטן גם לצורך טיול. על כל פנים מהתוס' משמע שכל ההיתר של 'מתוך' גם לדעת רבנו חננאל הוא רק משום צורך יו"ט וכך כותב "…וכי פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יום טוב קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס"ת לקרות בו וכן פי' רבינו חננאל".

נראה שרבנו חננאל מתיר מצווה גם ללא קשר לצורך יו"ט
ולכאורה לענ"ד מדברי רבנו חננאל משמע שמתוך שהותרה מלאכה לצורך אכילה הותרה גם שלא לצורך אכילה אלא לצורך יו"ט או לצורך מצווה, אע"פ שהמצווה אינה צורך יו"ט, כלומר מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה גם לשאר צרכים, ובלבד שיש בהם צורך ואינם סתם. ולכן לרבנו חננאל לא היה קשה דין "עולת נדבה" משום שעושה מצווה, וכך מדויק מדבריו שהוסיף על דברי הגמרא שלשיטת ב"ש לוקה אע"פ שעושה מצווה, וניתן ללמוד שלדעת ב"ה אינו לוקה משום שעושה מצווה, ואע"פ כן לדעת ב"ש לוקים על שחיטת נדבה. וכן משמע בהמשך דבריו שכתב שהמשנה דיברה בצד מצוה. מצד שני נראה שרבנו חננאל מתיר גם צורך יו"ט ע"פ הדין של "המבשל גיד הנשה" שאע"פ שאין זה מצווה פטור על הבערה ובישול משום שזה צורך יו"ט.

אפשרות לומר שהגדר ברבנו חננאל הוא כל דבר צורך
ובעצם, יוצא שלשיטת רבנו חננאל ההיתר של 'מתוך' הוא לא רק מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך יו"ט, אלא מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לכל צורך ובלבד שיהיה לצורך מסוים, אך אין היתר שלא לצורך כלל (כמו רש"י). וכן נראה מדבריו שכתב "…אלא מדלא תנינן דפליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד מצוה. ש"מ במתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה". כלומר רבנו חננאל בא להוכיח שב"ה וב"ש חולקים ב'מתוך' וזאת משום שפליגי בצד מצווה. והוא ממשיך להוכיח זאת וז"ל "וכן נמי מדחזינן לר' יוחנן דאמר לתנא דהוה תני קמיה. המבשל גיד הנשה בחלב ואכלו… וא"ל ר' יוחנן לתנא הבערה ובישול אינה משנה כלומר אינו חייב בהן אליבא דב"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'". כלומר, וכן מוכח זאת מדין "גיד הנשה". רואים שרבנו חננאל לא רואה סתירה בין מצווה לצורך יו"ט, אלא הכלל שלו הוא מתוך שהותרה לצורך אכילה הותר שלא לצורך אכילה. והוא כותב זאת מספר פעמים "..הותרה נמי הוצאת לולב וס"ת שאינן לצורך אכילה". וכן "ש"מ במתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה". וכן "שבישל ביום טוב דבר שאינו בר אכילה" שמותר אע"פ שאינו לצורך אכילה.
ע"פ דברינו אלה נראה שרבנו חננאל מבין שמותר להוציא גם קטן לטיול (שהוא צורך יו"ט) ולא דווקא למולו, משום שלשיטתו כל צורך מותר. וכן כתב הרשב"א שר"ת ור"ח לא חולקים וז"ל (חידושי הרשב"א, ביצה, יב.) "תירץ ר"ת ז"ל וכן ר"ח ז"ל דלא אמרי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא בשיש צורך היום קצת כתינוק למולו או לטיילו בחוץ דאיכא נמי משום עונג היום וספר תורה לקרות בו וכיוצא הא כשאין בה צורך היום כלל כהוצאת אבנים לבנין לוקה אפי' לב"ה". וכן כתב המרדכי וז"ל "רבינו תם פירש דלא אמרינן מתוך אלא היכא דאיכא צורך יו"ט קצת כגון ליטול לולב לצאת בו וספר תורה לקרות בו קטן למולו ולטייל התינוק שיש שם שמחת יו"ט וכ"פ רבנו חננאל, והוא הדין שמותר לישא מחזורים לבית הכנסת…".

למה רבנו חננאל מעמיד את המשנה במצוות?
אולם, אם כן הדבר יש לשאול למה רבנו חננאל מסביר את המשנה דווקא במצוות, הרי גם כל דבר שהוא לצורך יו"ט יהיה מותר. ולמה אינו מעמיד את המשנה בקטן לצאת איתו לטיול. וניתן לומר שרבנו חננאל בא להגיד רבותא, שגם מצוות מוגדרות כצורך, אפילו שאינם ממש צורך היום ואינם חובה וזה חידוש כי לכאורה היה לנו להתיר רק דבר שהוא לצורך יו"ט. אך הסבר זה דחוק משום שרבנו חננאל כתב "נקטינן לולב למצוותו וכו'" ומשמע מלשונו שיש בדבר מיעוט ולא ריבוי.

שיטת המאירי כהסבר זה שההיתר הוא לכל צורך
והמאירי הבין כך את סוגיית הגמרא כהסבר הרשב"א בדברי רבנו חננאל וז"ל (בית הבחירה, ביצה, יא:) "אלא שלדברי הכל הוצאה מלאכה היא אלא שבית הלל סוברים שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לכל דבר שהוא איזו צורך הן צורך מצוה הן צורך תשמישו ומ"מ במשנתנו לא דברו אלא לצורך מצוה והוא שאמרו בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרשות הרבים אף על פי שיש באלו צורך מצוה גמורה כגון קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו שהרי הוצאה בכלל מלאכה היא ולא הותרה מלאכה אלא לצורך אכל נפש ובית הלל מתירים הואיל ויש בהם צורך מצוה אף על פי שאין בהם צורך לצרכי גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו".
בהמשך דבריו המאירי מסדר בצורה נפלאה את ההיתרים השונים בדין 'מתוך' וכך כותב (שם, שם, יב.) "יש בכלל היתר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים לדעת בית הלל ומה שנראה לי בפסק זה לפי מה שאני רואה בביאור סוגיית הגמרא שענין הוצאה חלוק לשלשה דרכים א. מהם שמותר לכתחלה ב. ומהם שאסור להוציאו לכתחלה אלא שאינו לוקה בהוצאתו ג. ומהם שלוקה בהוצאתו. וכיצד הן דינין אלו היה דבר צריך לו הן לאוכל נפש כגון תבלין וכיוצא בהן הן לצורך מצוה כגון קטן למולו הן לצורך תשמישו כגון מפתח לשמירת מה שבתוכה אף על פי שאין שם אוכלין או קטן להביאו לאמו או למיניקתו או הוצאת אבנים מקורזלות לצרכו וכן כל כיוצא בזה מותר להוציאו לכתחלה… וכל שאינו צריך לו לאחד מן הדברים הנזכרים אלא שמ"מ הוא מכוין למצוה אף על פי שאינה מצוה עליו כגון בהמה להקריבה עולת נדבה ביום טוב והדבר ידוע שאין מקריבין עולת נדבה ביום טוב וכן המוציא לצורך אוכל נפש אף על פי שאין אותו אוכל מותר לו… כל אלו אסור בהוצאתם אלא שאין לוקה עליה. וכל שאינו צריך לו לשום צורך ואין שם כונת מצוה ולא סרך מלאכת אוכל נפש ואין עליו תורת כלי שמלאכתו להיתר כגון הוצאת אבנים ודברים שאין ראויים לטלטול או שמלאכתם לאיסור לוקה בהוצאתם…".

הרז"ה סובר כשיטת המאירי
וכן כתב הרז"ה כדברי המאירי וז"ל (המאור הקטן, ביצה) "תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה… והא דאמרי' לב"ה מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אין התרה זו שוה בכל דבר אלא יש לה דרכים חלוקים זה מזה א. בקטן ולולב וס"ת דאיכא להדיוט צורך כל דהו אף על פי שאינו לאוכל נפש מותר לכתחילה ב. ובעולת נדבה שהיא כולה לגבוה ואין בה להדיוט כלום לא הותרה לכתחלה אלא שאם עבר ושחטה אינו לוקה כיון שהוא מצוה וה"ה למבשל גיד בחלב ואכלו אף על פי שהוא איסורי הנאה כיון דקא מתהני מיניה ביום טוב אינו לוקה אבל ג. הוציא אבנים לעשות מהן בנין אפילו ב"ה מודו דחיובי מחייב עליהן…".

סיכום ההבנות בדעת רבנו חננאל
למסקנה, ישנם שלושה פירושים בדבריו: תוס' מסביר שכל ההיתר הוא מדין צורך יו"ט, ולכאורה יש בדבר דוחק משום שעולת נדבה אינה צורך יו"ט, ור"ח מסביר שהשוחטה פטור משום שעושה מצווה. הראב"ן והרמב"ן מסבירים שכל ההיתר הוא רק במצווה, ולכאורה יש בדבר דוחק שהרי בישול גיד הנשה לכאורה אינו יכול להקרא מצווה. הרשב"א והמרדכי פירשו שכל דבר שהוא צורך מותר, ולכאורה יש בדבר דוחק שר"ח נקט במפורש דווקא מצוות.

ד. שיטת הרי"ף

דברי הרי"ף
כתב הרי"ף (הרי"ף על הגמרא, ו:) "ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן וכו': ב"ש סברי לא אמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וב"ה סברי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פירוש לצורך לצורך אכילה ושלא לצורך כגון קטן ולולב וס"ת והוא הדין לכלים אבל אבנים וכיוצא בהן אפי' ב"ה אסרי וכן הלכה".

דברי הר"ן על הרי"ף ושתי האפשריות בהבנת הרי"ף
והר"ן כתב שיש שתי הבנות בדברי הרי"ף, ניתן להבין שהוספת דבריו שמותר להוציא כלים, בא להגיד כדברי התוס' שיש בהם צורך קצת, וניתן להגיד שמותר להוציאם אף שלא לצורך כלל שהרי לא חילק וז"ל "שלא לצורך היינו דוקא בשיש בה קצת צורך כגון קטן למולו או לטיילו בחוץ דאיכא משום עונג יום טוב או ס"ת לקרות בו ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל והוא הדין לכלים בכה"ג נמי הוא שיש בהם צורך ליום קצת אבל אין בהם צורך היום כלל אסור ולוקה כאבנים וכיוצא בהן זו היא הסכמת האחרונים ז"ל אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל דהוצאת כלים אף על פי שאין בהם צורך ליום כלל כל שאינו מוציא אותן לצורך [מחר] שרי ואף דברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן וזה תלוי בדקדוק סוגית הגמרא וכבר כתבתי בחידושי".
והרא"ש בספרו, מביא את הרי"ף לאחר דבריו, ומובן ממנו שהבין את הרי"ף ע"פ שיטתו וכדברי התוס' שהיתר הוצאת מתוך הוא רק לצורך יו"ט, אך שלא לצורך כלל אסור.

שתי ההבנות בדברי הרי"ף
ונראה ששני האופנים בדברי הרי"ף הם כדלהלן. ניתן להסביר שמשום שהרי"ף לא מסביר שלולב הכוונה למצוותו וקטן הכוונה למולו וס"ת לקרוא בו, והוסיף שגם כלים מותר להוציא, נראה שסובר שאין חילוק ובכל אופן מותר להוציא, מלבד אבנים. מצד שני ניתן לומר שלאו דווקא וסובר שכל ההיתר הוא רק לצורך יו"ט. ונראה שהר"ן כתב שמטין דברי הרי"ף כרש"י משום שלא חילק בדבריו, ולכאורה אם היה סובר שיש חילוק בין סוגי ההוצאות היה מבאר זאת.

ה. שיטת הרמב"ם

דברי הרמב"ם
נאמר במשנה תורה לרמב"ם (הלכות יו"ט, א, ד) "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן".
ונראה שיש לשאול שתי שאלות בדברי הרמב"ם. השאלה הראשונה היא כמי הרמב"ם סובר בהיתר 'מתוך' ועד היכן הוא הורחב, והאם מצווה נקראת צורך. שנית מפני מה הרמב"ם מעמיד את דין 'מתוך' רק במלאכות הוצאה והבערה (וכן כתב בפירוש המשנה), ולא כפשט דברי הגמרא שדין 'מתוך' קיים גם במלאכות שחיטה ובישול.

דברי המגיד משנה בהבנת הרמב"ם
המגיד משנה מבאר את דברי הרמב"ם וז"ל (מגיד משנה, א, ד) "המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא מלאכה שחייבין עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביום טוב לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע"פ שאינן לצורך אכילה אינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה. ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה, וא"כ היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך. ונראה טעם לשני אלו, ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף על פי שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך, והבערה אף על פי שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביום טוב שרי וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה וביום השביעי וכו' והיה די באמרו לא תבערו אש בכל מושבותיכם אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפייה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בשל לכותים או לצורך חול אינו לוקה". וכן כתב בהמשך דבריו (הלכה ה') "דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות גמורות דבר תורה כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן אלא שחכמים אסרו אותן מפני הטעם שהזכירו כדי שלא ימנע משמחת יום טוב ולזה אסרו כל דבר שאין בו הפסד אם נעשה מעריו"ט והניחו היתר מה שיהיה בו הפסד אם נעשה מבערב".
לסיכום דבריו, כל המלאכות שעיקרן אינו לצורך אכילה – לוקה עליהן, אפילו עשאן לצורך אכילה. וכל המלאכות שעיקרן לצורך אכילה אם עשאן אפילו שלא לצורך אכילה – אינו לוקה. כהמשך לשיטתו הוא מבאר שהוצאה והבערה מן הדין אמורות להיות אסורות, משום שאין עשייתן באוכל ממש, אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו לכל צורך. והטעם לכך שהם מותרות הוא שהוצאה נקראת מלאכה באוכל ומשקה, ואע"פ שמוציאים גם דברים אחרים, אנו אומרים 'מתוך'. ומלאכת הבערה מותרת מדרשת הפסוק. ולכן הם מוגדרות כמלאכות שהם לצורך אכילה ומותרות לגמרי.

הגר"א הבין כדברי המגיד ובכך יישב את דין 'מתוך'
כתב הגר"א (סי' תצה, סק"א) "…ואף ע"ג שגם בשחיטה ובישול אמר שם כן ביאר המ"מ פ"א שכל מלאכה שהיא באכילה כגון שחיטה ואפיה ובישול אפילו עשאן שלא לאכילה אין לוקה וכל מלאכות שאינן באכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפי' עשאן לאכילה לוקה חוץ מן הוצאה והבערה אף על פי שאינן באכילה ואפ"ה אפי' עשאן שלא לאכילה אינו לוקה והטעם ההוצאה שצריכה כאוכל ומשקה וההבערה כמ"ש בירושלמי לא תבערו אש כו' ביום השבת הא בי"ט שרי דביום השבת מיותר והצריכו שם למתוך אף שעשאן שלא לצורך…". ובעצם הגר"א יישב את הקושייה שהרמב"ם כתב את דין 'מתוך' רק בהוצאה והבערה, ולא גם בשחיטה ובישול (כפשט הגמרא) משום שבמלאכת בישול ושחיטה לא צריך את דין 'מתוך' משום שמותרות ממילא.

דוחק בהבנת המגיד משנה בהיתר המלאכות
בהבנת המגיד משנה בדברי הרמב"ם ישנם לכאורה קשיים רבים. הקושי המרכזי הוא שמפשט דברי הרמב"ם בהלכה ד' משמע שעל כל המלאכות אפילו שחיטה ובישול אם עשה שלא לצורך אכילה לוקה עליהם שכן כתב "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה". '

קושיות ה'לחם משנה' בדברי המגיד משנה לדין 'מתוך'
הלחם משנה בדבריו מקשה על הבנת המ"מ וז"ל (הלכה ד') "ויש לתמוה בדבריו חדא דנראה מדבריו דטפי יש לנו להתיר בשחיטה ואפייה מבהוצאה והבערה שהרי הוצרך לבקש שם טעם ואם כן איך אמרו בגמרא בביצה גבי השוחט עולת נדבה לוקה דאמר לך מני ב"ש דאמר לא אמרינן מתוך וכו' הא אפילו כב"ש לא אתי דאפושי מחלוקת בין ב"ש לב"ה לא מפשינן ועד כאן לא פליגי ב"ש עלייהו דב"ה אלא בהוצאה דאפילו לצורך אכילה יש לנו להתיר בדוחק ומשום הכי לא אמרינן מתוך אבל בשחיטה ואפייה לא". וכן הקשה הרב שמואל טל וז"ל (שיעור כללי – היתר אוכל נפש, תשע"ט) "ואולם אם צדקו דבריו, לא היה מובן לכאורה מהלך הגמרא. לשיטתו יוצא שיש חידוש מיוחד במלאכת הבערה והוצאה שהן הותרו אפילו שהן לא במאכל עצמו. ואולם לפי זה, לא היה לגמרא לתלות בדעת ב"ש את הדעה שלוקה על שחיטה שאינה לצורך ביו"ט. דעד כאן לא קאמרי ב"ש דלא אמרינן מתוך שהותרה אלא רק במלאכת הוצאה, דאין המלאכה נעשית במאכל. אבל במלאכות הנעשות במאכל, אין סיבה שהם לא יודו שיהיה בזה היתר, ולא היתה לגמרא שום סיבה לתלות את המלקות בדעתם. וכן אינו מובן מה שאמר רבי יוחנן שהדעה שלוקים על בישול היא כדעת ב"ש דלית ליה מתוך. דהא גם אם לית להו מתוך, סוף סוף יתכן שכאשר מדובר על מלאכה הנעשית במאכל עצמו יודו שאין בזה איסור. ולכאורה אין קשר בין מח' ב"ש וב"ה בעניין מתוך ובין הנידון של בישול והבערה הנעשים באוכל עצמו. ואולי באמת לגבי הבערה היה מקום לומר שהיא לא נעשית באוכל עצמו. ולכן היא דומה להוצאה. אבל מלשונו נראה שהוא כורך את הבישול עם ההבערה. ואת המלקות בשתי המלאכות הללו הוא תולה בדעתם של בית שמאי".
שנית, "ועוד קשה במאי דקאמר ושאר המלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה וכו' אפילו עשאן שלא אכילה אינו לוקה וכו' דמשמע דהותרו הדברים שלא לצורך אכילה כשחיטה ואפיה מתוך שהותרה לצורך אכילה. וזה תימה שהרי רבינו ז"ל כתב לקמן המבשל ביום טוב לכותי אינו לוקה וכו' שאילו באו לו אורחים וכו' ולדברי ה"ה ז"ל תיפוק ליה מטעם דמתוך וזו היא קושיית התוס' שהקשו על רש"י ז"ל בפ"ק דביצה".
שלישית, "ועוד קשה במה שכתב בדין ההוצאה שהיא מותרת לגמרי לדברי רבינו ז"ל אפילו שלא לצורך כמו לצורך דאמאי דהרי שחיטה ואפיה דיש לנו טעם בהיתר יותר מהוצאה כמו שנראה מדברי ה"ה נאסר לכותי ולכלבים כמ"ש רבינו ז"ל לקמן מקרא דלכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים וכ"ש הוצאה שלא לצורך דהא היתר הוצאה גופא לצורך אכילה לא נפקא לן אלא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והרי שם מיעט הכתוב לכם דמשמע לכותי ולכלבים אסור ואיך יש לנו להתיר הוצאה שלא לצורך".
רביעית, היא קושיית הב"ח (או"ח, תצה, א, אות ב' בב"ח) וז"ל "וצל"ע דלהרמב"ם דמתיר במתוך אפילו שלא לצורך כלל אם כן אמאי כתב דהבונה ביו"ט לוקה הלא מדהותר מלאכת בנין לגבן ביו"ט לצורך אוכל נפש דאורייתא הותרה שלא לצורך כלל".

דוחק לכאורה בהסבר האחרונים לדין 'מתוך' בדברי המגיד
ולענ"ד הדלה והענייה, אכתוב את אשר נראה בעיני ואשמח שיעירוני אם ח"ו שגיתי וטעיתי. האחרונים הבינו בדברי המגיד שלדעתו דין 'מתוך' קיים בהוצאה והבערה ולא בבישול ושחיטה משום שבמלאכות אלו אין צורך בהיתר 'מתוך' ורק בהוצאה והבערה צריך את דין זה, אע"פ שדינם שווה, ולכן לשיטתם המגיד משנה יתיר לשחוט ולבשל ללא צורך. והנה בדבריו (הלכה ד) המ"מ לא כתב בדין בישול ואפיה שהם מותרות אלא שאינו לוקה עליהם, והביא דוגמא לדבריו מכך שהרמב"ם כתב שאם בשל לכותים או לצורך חול אינו לוקה. והנה אם בדבריו שכתב "לא לוקה" הכוונה מותר לגמרי, אז לכאורה הדוגמא שהביא לא נכונה, שהרי שם אין הכוונה שמותר אלא שאינו לוקה אע"פ שהדבר אסור, וכך הסבירו המגיד משנה וז"ל (הלכה ט) "אין אופין וכו'. זה מחלוקת בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ו:) האופה מיו"ט לחול רב חסדא אומר לוקה ורבה אמר אינו לוקה וקיי"ל כרבה ומלקות הוא דליכא הא איסורא איכא". וכתב בצורה מפורשת (הלכה יג) "אין אופין ומבשלין ביום טוב וכו'. פרק יום טוב שחל (ביצה כ"א:) קי"ל כמאן דדריש לכם ולא לכותים וזה מוסכם מכל הפוסקים אבל בדין הכלבים נחלקו ודעת רבינו כדעת ההלכות שפסקו כר"י הגלילי דאמר התם לכם ולא לכלבים ואין נפש בהמה מותר להכין לה ויש חולקין בזה. ודעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כדעת רבינו וכדעת ההלכות ועיקר. ולזה כתב הרשב"א ז"ל לפיכך אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד שהוא מדברי סופרים, עכ"ל. וזה כפי שיטתו שכתבתי למעלה בדין ההוצאה אבל לדעת רבינו בדין ההוצאה מותר גמור הוא אבל אפיה ובישול לצורך בהמה אסור".
נראה שהמגיד משנה מתיר לעשות מלאכה שלא לצורך כלל לכתחילה רק בהוצאה והבערה
לענ"ד לכאורה מדבריו נראה לומר שיש הבדל בין הוצאה והבערה לבישול ואפיה וכדלעיל. ובאמת במלאכות שלצורך אכילה כגון אפיה ובישול, כשעושן שלא לצורך אכילה, אינו לוקה אך אין היתר לעשותם לכתחילה. ואז מובן למה אסור לאפות מיו"ט לחול ואסור לבשל לבהמה ואע"פ כן אינו לוקה. ואף שיש מעט דוחק בהסברנו זה מדבריו בהלכה ד' נראה להסביר שלא בא לומר שם גדר בדין 'מתוך' אלא גדר במלאכות, וכאשר ביאר מדוע הוצאה והבערה מוגדרים כמלאכות שהם לצורך אכילה הוסיף לומר שהם הותרו מדין 'מתוך'. וכך ניתן לדקדק בדבריו שבתחילה כתב שאינו לוקה על הוצאה והבערה משום שבא להגיד שהם כדין המלאכות שהן לצורך אכילה. ורק לאחר מכן כתב שהם הותרו לגמרי גם שלא לצורך אכילה. וכן מכך שכתב "ולבאר יחוד ההוצאה וההבערה מן הגמרא" משמע שעכשיו הוא מדבר על גדר מתוך. ולפני כן רק הזכיר זאת כדרך אגב. ורק הם מותרות. ומה שכתב בהלכה ה' "מותרות גמורות דבר תורה" הכוונה היא שלצורך אכילה הם מותרות גמורות דבר תורה, כי הלכה ה' מדברת על איסור דרבנן בדברים שאפשר לעשותם מעיו"ט שלא יעשם ביו"ט. ואכן בהמשך כתוב "מותרות דבר תורה כגון הקצירה והטחינה" ובהם לכאורה אין דין 'מתוך' מפשט הגמרא. והסברא להתיר דווקא במלאכות אלו היא שמשום שיש כאן דבר מיוחד שהם מותרות מדין מיוחד, אז ההיתר הוא עד הסוף, כי בכל מקרה יש כאן היתר מיוחד. ובעצם המגיד משנה כלל לא התייחס לשאלה למה הרמב"ם התיר רק אותם בדין 'מתוך' ולא התיר גם שחיטה ואפייה. אלא בא להגדיר בשיטת הרמב"ם אילו מלאכות מותרות ואילו מלאכות אסורות .
והנה בסיעתא דשמיא הראני ה', מספר אחרונים (מובאים בספר מפרשי הי"ד החזקה, זמנים ב', עמ' קיג) שהסבירו כדברינו. גושפנקא דמלכא כתב "כתב הרב המגיד וכו'. סולת נקיה המורם מדבריו לדעת רבינו היא דכל מלאכה דאינה נעשית באכילה ושתיה כגון שחיטה ואפייה וכו'אפילו עשאה שלא לצורך אכילה היינו שלא לאוכלן אלא בשביל גויים או לצורך חול אינו לוקה עליה אבל איסורא איכא וכל מלאכה דאינה נעשית באכילה ושתיה כגון הכתיבה וכו' אפיל ועשאן לצורך אכילה לוקה עליהן לבד מההוצאה דמתוך וכו'. לפי שאף היא באוכל ומשקה והבערה ביום השבת כתיב ולא ביו"ט. ואם תאמר מאי שנא לדעת רבינו ז"ל ההוצאה מאפייה ושחיטה שמכל מקום איכא איסורא ולא אמרינן מתוך שהותרה…". וכן כתב המעשה ניסים "…שהרי הא דהוצרך הרב המגיד ז"ל לבקש טעם להוצאה והבערה היינו משום שהם מותרים אפילו שלא לצורך לכך אצטריך למימר הטעם הוא משום דאמרינן מתוך שהותרה. אבל בשחיטה ואפייה שאינם מותרים אלא לצורך אבל שלא לצורך אסורים…דהא דברי המגיד הן הן דברי רבינו ז"ל שהרי רבינו בדין ההוצאה וההבערה כתב טעם דמתוך". וכן כתב הגהות מהרי"צ דינר "…ועל שתי מלאכות אלו אמר שמתוך שהותרו וכו' פירושו מתוך שהתירו גם כן חכמים לצורך התירו גם כן שלא לצורך. מחלקה שניה הן שהתירה התורה לצורך אכילה ובמלאכות אלו אין אנו אומרים מתוך שהותרה וכו' ועל כן אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל גוים או כלבים לקמן הלכה י"ג ואם אפה שלא בהיתר אינו לוקה. מחלקה שלישית הן המלאכות שאין בהן צורך אכילה.

הבנת הרב שמואל טל שליט"א בדברי הרמב"ם
עכ"פ, לא מבואר למה הרמב"ם הביא את דין 'מתוך' רק בהוצאה והבערה. ומו"ר הרב שמואל טל (שיעור כללי, היתר אוכל נפש, תשע"ט) ביאר את שיטת הרמב"ם כדלהלן. הסוגיה של שחיטת עולת נדבה, היא אינה להלכה. ובאמת לדינא גם ב"ה מודים שלוקים על השוחט עולת נדבה. וזאת מפני שבהמשך המסכת (כ:) ישנה מח' בין ת"ק לאבא שאול במה ב"ה וב"ש חולקים. לפי ת"ק המח' היא על עולת ראייה שלדעת ב"ה מותרת משום שזו חובת היום אע"פ שאינה באכילה. ולדעת אבא שאול הטענה היא "שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן". והגמרא מבארת שמחלוקתם היא האם לגעת ב"ה נדרים ונדבות קרבים ביו"ט. שלפי ת"ק ההיתר הוא רק בעולת ראייה, אך בשאר עולות אסור להקריב. ואם כן לדעת ת"ק בית הלל אוסרים להקריב עולת נדבה, וחזר הדין שאף לפי ב"ה אסור להקריבם. וסוגיה במקומה עדיפה. ודברי רב יצחק בר אבדימי נאמרה ע"פ שיטת אבא שאול. וכן כתב הרשב"א (ביצה, יב., ד"ה גמרא) וז"ל "וי"ל דפלוגתא היא לקמן בפ"ב לב"ה אם נדרים ונדבות קרבין בי"ט או לא ור' יצחק בר אבדימי ס"ל כמ"ד התם דנדרים ונדבות קרבין בי"ט". ולהלכה נפסק כת"ק, וכן פסק (הלכות חגיגה, א, ח) בהדיא הרמב"ם שמותר להקריב רק עולת ראייה.
ולגבי דין בישול שגם הוא לא נכלל ברמב"ם בדין 'מתוך', הסביר הרב טל שישנו קושי בדברי הגמרא עצמה שכאשר רבי יוחנן כותב שיש להוציא את הבערה ובישול, הוא דבר ראשון אומר שהיא אינה משנה, ולאחר מכן אומר שאם היא כן משנה היא כדעת ב"ש, ולכאורה למה צריך את שני השלבים הללו. ועוד יש לשאול למה כאשר רבי יוחנן אומר זאת הוא אומר אלא מתוך שהותרה הוצאה שלא לצורך כך גם הבערה, ואינו מזכיר את דין הבישול. ומסביר הרב טל שבאמת רבי יוחנן סובר שהברייתא הזאת אינה להלכה, משום שזה שהאדם עושה איסור שזה לא מפקיע את זה שהדבר הוא לצורך אכילה, ולכן הוא סובר שאינה משנה. ומוסיף שאם היא כן משנה ויש להתחשב בכך שמשום שיש איסור אכילת גיד הנשה זה גם לא נקרא צורך אכילה, עדיין המשנה אינה להלכה משום שזו רק דעת ב"ש כי לדעת ב"ה על הבערה לא לוקים משום דין 'מתוך' . וממילא מיושבת הקושיה מפני מה הרמב"ם פסק שדין 'מתוך' קיים רק במלאכות הוצאה והבערה.

ייחודיות מלאכת הוצאה והבערה
וממשיך הרב טל ומסביר מה עומד בייחודיות מלאכת הוצאה והבערה. ומבאר, שהרשב"א כתב על דברי רבה בגמרא שאמר שאולי לא יהיה בכלל מלאכת הוצאה ביו"ט, וכתב הרשב"א שסברתו היא משום שגם בשבת זו מלאכה גרועה ואילמלא היתה כתובה לא היינו מחייבים עליה, ולכן יש סברה לומר שדין מלאכה זו היא רק בשבת. ואע"פ שדברי רבה נדחו היסוד של דבריו מתאים לדין 'מתוך'. ואף לגבי הבערה נאמר בירושלמי (ביצה, ה, ב) "מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אין את מבעיר אבל מבעיר את בי"ט אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אלא כינן קיימין בנר של אבטלה אמר ר' אבונה ותניי תמן בית שמאי אוסרין וב"ה מתירין". וניתן לנקוט שהבבלי והירושלמי לא חולקים.

דין היתר הוצאת "מפתח" בדברי הרמב"ם
לאחר שהוברר שיטתו של הרמב"ם בדין ההיתר בהוצאה והבערה דווקא. יש לעיין עד היכן הרמב"ם מרחיב את גדר ההיתר וכמי הוא פוסק. הרמב"ם בהלכה ד' הוסיף על דברי המשנה עוד חפץ המותר בהוצאה וז"ל "…חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות". ונראה שהרמב"ם הוסיף את דין המפתח ע"פ התוספתא (ביצה, א, יא) וכך נאמר בה "אמר רבן שמעון בן גמליאל מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכים כלים מלאים לצורך וריקנין למלותן על מה נחלקו על ריקנין שלא לצורך שבית שמיי אוסרין ובית הלל מתירין יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש". ולכאורה מפשט התוספתא מותר להוציא את המפתח אף שלא לצורך כלל, כמו כדים ריקנים שלא לצורך. אך מדברי הירושלמי (ביצה, א , ו) צבואר שהוצאת מפתח המותרת היא דוקא של אוכלים וכך כתוב "תני ולא את המפתח בית הלל מתירין ואמר רב הושעיה בר רב יצחק הדא דאת אמר במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא בדא והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלמנטרין בידיה פילפלין הוה ליה בגווה". והנה הרא"ש כתב על תוספתא זו "פירוש ריקנים למלאותם לצורך היום ולשתותם וריקנים שלא לצורך היינו שלא לצורך שתיה אבל לצורך מצוה לא. וכן במפתח שבאצבעו דהיינו במפתח של אוכלין. לכך צריך ליזהר ביום טוב שלא להוציא דבר שלא לצורך". והרמב"ם לא כתב שהמפתח הוא דווקא מפתח של אוכל, אע"פ שהירושלמי כן מבין כך, ומשע שפסק כתוספתא והבין בה בפשטות שהכוונה למפתח רגיל. ומדבריו למדנו שוודאי שאינו סובר שההיתר הוא רק במצווה, וכן ההיתר הוא יותר מורחב משיטת הרא"ש משום שהוצאת המפתח אינה צריכה להיות בשביל אוכל דווקא.

נראה שהרמב"ם מתיר את ההוצאה וההבערה לגמרי כשיטת רש"י
ונראה לכאורה שהרמב"ם מתיר מדאורייתא את מלאכות ההוצאה וההבערה לגמרי, משום שהרמב"ם מגדיר בהלכה ד' שכל המלאכות שעשאן שלא לצורך אכילה לוקה עליהם חוץ מהוצאה והבערה, ומשמע שאין אפשרות ללקות במלאכות ההוצאה וההבערה. כמו כן, בכל ההלכות בהמשך פרק א', הרמב"ם מציין רק את מלאכות האפיה, השחיטה והבישול, ולא מזכיר כלל את מלאכות ההוצאה וההבערה. ולכאורה אם ההיתר בהם לא היה גורף, הרמב"ם היה צריך לומר "אין אופין ומבשלין ומוציאין ומבעירין" והנה הרמב"ם בכל ההלכות (הלכות ט, יא, יג, טו) לא כתב כלל את מלאכות ההוצאה וההבערה, ומשמע שהמוציא והמבעיר מותרים לגמרי. וכן כתב המגיד משנה וז"ל "ולבאר יחוד ההוצאה וההבערה מן הגמרא שנינו פ"ק דיו"ט (ביצה י"ב) ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הלולב ולא את הקטן ולא את הס"ת לרה"ר וב"ה מתירין ואסיקו דב"ה סברי דאמרינן מתוך. ופירש"י ז"ל דדבר תורה מותרת לגמרי בכל דבר אלא שבהוצאת אבנים וכיוצא בהן אסורה מדבריהם משום טרחא וכן נראה מן ההלכות וזה דעת רבינו. ולא הוצרך להזכיר איסור דבריהם בהוצאת אבנים לפי שכתב בפרק זה שכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה…".

הרמב"ם לא הזכיר את דין שווה לכל נפש
והנה, לגבי קושיית הרא"ש על הבנת רש"י שההיתר הוא שלא לצורך כלל, מדין שווה לכל נפש. כבר תירצנו לעיל את שיטתו, ואת אותו הסבר ניתן לומר בדברי הרמב"ם. אלא שהרמב"ם לא הזכיר את דין זה, ואולי סבר שאינו להלכה, וצ"ע. אך עכ"פ אין מגמרא זו קושיה על דברי הרמב"ם.

מדין שריפת קודשים משמע שסובר שאין היתר לגמרי
והנה בדין שריפת קודשים כתב הרמב"ם (הלכות יו"ט, ג, ח) "מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב, והלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ביום טוב, ואם לשה ביום טוב מפריש ממנה חלה ונותנה לכהן, ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה לא יבשל את החלה שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת, וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".

הסבר ה'זיו משנה' שהרמב"ם סובר כמו תוס'
הזיו משנה הבין שהרמב"ם הבין כדברי התוס' שכל ההיתר הוא רק לצורך יו"ט, אך אם עשה מלאכה שלא לצורך כלל לוקה. וז"ל "עיין לח"מ שהקשה נהי דעשה איכא משום לכם ולא לעכו"ם אבל לא תעשה היכי הוי והא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ועיי"ש מ"ש בזה ואזיל לשיטתו בפ"א הל' ט"ו עיין שם, אבל כבר כתבתי שם דבין קושיתו ליתא ובין תירוצו ליתא, והקיצור דרבינו כהתוס' ס"ל דלא הותר משום מתוך אלא אם יש בו צורך קצת עכ"פ אבל מה שאין בו צורך יום טוב כלל אית ביה בין עשה בין לא תעשה דאורייתא, ובודאי שריפת קדשים אין בו שום צורך יום טוב ולזה כתב רבינו בלשונו שאינה לצורך אכילה "וכיוצא בו" דר"ל שאינה גם לשאר צורך כלל ודי למבין".

קושיות על דבריו
ולכאורה כמו שכתבנו לעיל משמע שהרמב"ם סובר שאין איסור כלל ולא כדברי התוס'. ראשית, הרמב"ם הגדיר שכל מלאכה לוקים עליה חוץ מהוצאה והבערה ומשמע שהותרו לגמרי. שנית, הרמב"ם בכל דבריו כתב רק את מלאכת בישול ואפיה ולא הוצאה והבערה, ולשיטתו אותו דין צריך להיות גם בהוצאה והבערה ויש קושי מסוים להסביר כך.

הבנת 'הלחם משנה' בדעת הרמב"ם שסובר כרש"י
כתב הלחם משנה (יו"ט, ג, ח) "ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ול"ת. וא"ת היכי הוי ל"ת הא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ונהי דעשה איכא משום לכם ולא לכותי אבל לא תעשה ליכא. ואפשר דלכם אהדריה כמו שפירש למעלה וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא משום דליכא טעמא דהואיל יתיב בדוכתיה לא שייך הכא לומר טעמא דהואיל משום דאסור בהנאה. ועוד אפשר לתרץ כאן דשאני שרפה דאחשבה רחמנא מלאכה דכתיב באש ישרף ואהדריה קרא. וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל בפרק אין צדין (דף כ"ז א) על מתני' דבהמה שמתה". כלומר המגיד משנה מתרץ שני תירוצים, האחד הוא ש'לכם' החזירו לאיסור הראשון, והשני שאחשביה רחמנא להבערתם. וציטטו את המגיד משנה רבים מן האחרונים. וכן כתב הבינה לעיתים שהרמב"ם סובר כרש"י, וז"ל "ואף דהרמב"ם ס"ל דבהבערה אמרינן מתוך ומותר אף שלא לצורך כלל, והוא קושית התוס' לרש"י, וצ"ל דס"ל לרבינו כהר"ן דס"ל דאפילו להנאת הדלקתה של תרומה טמאה דהוא צורך גמור ביום טוב אסרה רחמנא, הואיל דרחמנא אחשיב להבערה והלכך מלאכה היא, ומכ"ש דלא נימא ביה מתוך כלל ולהתיר שלא לצורך יום טוב וכ"כ הלח"מ בזה".

לכאורה ישנו דוחק בדבריו
אך הנה, על התירוץ הראשון לכאורה יש לשאול כשם ששאלנו קודם, שאם דין 'לכם' קיים גם בהוצאה והבערה אז לכאורה הרמב"ם היה מביא את דין זה והיה כותב "אין אופין ומבשלין ומוציאין" וכו'. ולגבי התירוץ השני, לכאורה קשה לומר בדעת הרמב"ם דאחשביה רחמנא, משום דהרמב"ם לא כתב שיש כאן דין מיוחד אלא כתב בפשיטות שהבערת קודשים מוגדרת ככל מלאכה שאינה לצורך אכילה. וכן משמע מדבריו בפירוש המשניות.

שאלות בדברי הרמב"ם בדין שריפת קודשים
והנה, לכאורה יש לשאול משום מה הרמב"ם כתב, שאסור לבשל את החלה, ולאחר מכן כתב שאין שורפים אותה. הרי לכאורה לא מצינו בגמרא את הדין של איסור בישול החלה. ומן הדין שהרמב"ם היה כותב שחלה שנטמאה ביו"ט אין שורפים אותה ולא היה מזכיר דין בישול שלא נאמר בגמרא (וכן ממילא ניתן ללמוד בק"ו שאם אסור לשרוף שזה מצוותה, וודאי שאסור לבשלה שזה אינו מצוותה). כמו כן יש להבין, למה הרמב"ם כתב דין זה בדיני אפיה ובישול ולא בדיני הבערה. ולכאורה היה צריך לכתוב שאע"פ שהותר להבעיר ביו"ט אסור לשרוף קודשים.

נראה לומר שהרמב"ם סובר שאיסור שריפת קודשים הוא משום מבשל
ונראה לענ"ד הדלה והענייה, לומר שהרמב"ם הבין שאיסור שריפת קודשים ביו"ט הוא משום איסור בישול ביו"ט ולא איסור הבערה. וע"פ הבנה זו מובן דבריו. שבאמת הוצאה והבערה מותרים לגמרי, ודין שריפת קודשים שאסור ביו"ט הוא משום מבשל. ע"פ זה מובן למה הרמב"ם הוסיף את הדין שאסור לבשל את החלה. כלומר, אסור לבשלה משום שאינה לצורך. ואם תאמר שיהיה מותר לשרוף אע"פ שעובר על מלאכת בישול כי יש כאן מצוות עשה, אע"פ כן כנגד עומד עשה ולא תעשה. כמו כן ע"פ הסבר זה מובן למה הרמב"ם מביא דין זה בהלכות בישול ולא בהלכות הבערה. ע"פ הסבר זה מובן למה הרמב"ם בתחילת דבריו כתב "לא יבשל את החלה שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת", ובהמשך דבריו כתב "ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה", ולא כתב מה המלאכה, ולכאורה היה צריך לכתוב כמו מקודם "והבערה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה". אלא שהרמב"ם לא צריך לכתוב כאן את המלאכה כי כבר כתב למעלה שהמלאכה היא משום בישול.
וכן מצינו בהדיא בדברי הרמב"ם שהמתיך מתכת יכול להתחייב גם משום מבשל (הלכות שבת, ט, ו) וגם משום מבעיר (הלכות שבת, יב, א), והוא הדין בנידון דידן, אלא שעל מלאכת הבערה ביו"ט אין חייבים, ונשאר לחייבו על בישול.

סיכום דברי הראשונים
רש"י פירש שכל דבר מותר מדאורייתא אף שלא לצורך כלל, ומדרבנן גזרו טרחא דלא צריך. תוס' סובר שמותר רק דבר שהוא לצורך יו"ט. המאירי והרז"ה אמרו שכל דבר צורך מותר (וגם צורך מצווה שאינו קשור ליו"ט). ברבנו חננאל ישנם מספר פירושים, או כתוס', או כמאירי, או שיטה חדשה שההיתר הוא רק במצוות בלבד. וברמב"ם נראה שסובר שיש דין 'מתוך' אך ורק במלאכות הוצאה והבערה, וגדר 'מתוך' הוא אפילו שלא לצורך כלל, ואין אפשרות ללקות על מלאכות אלו. ולגבי שאר המלאכות כל מעשה עומד לגופו שעל עשיית פעולה מל"ט אבות מלאכות לצורך אוכל נפש אין לוקים, ושלא לצורך אוכל נפש לוקים.

ו. פסיקת ההלכה

פסיקת השו"ע
כתב השו"ע וז"ל (תצה, א) "כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה, וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול". וכן כתב. בסימן תקיח (א) "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה: הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא (הגהות סמ"ק ורבינו ירוחם), אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור. הגה: ומותר לשחוק בכדור, אפילו ברשות הרבים, אף על גב שאינו אלא טיול בעלמא (תוס' ורבי ירוחם); ואם הניח עירוב, מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי, אף על פי שאינו לצורך היום כלל (ר"ן פ"ב דביצה).

דברי הבית יוסף
כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (אוח, תקיח, א) "…ולענין הלכה כיון שהרב המגיד סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י, וגם הר"ן כתב שדברי הרי"ף מטין כדברי רש"י וטעמא דמסתבר הוא דהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אמרה הכי נקטינן. ומשמע דלדברי הכל אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצוה ולא צורך הדיוט ביומו כלל אלא דלשיטת האחרונים אסור מדאורייתא ולשיטת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן וכך נראה שהוא דעת רש"י אלא שמלשון הר"ן נראה דלרש"י נמי מדרבנן לא מיתסר". ומדבריו אנו למדים שפסק ע"פ הרמב"ם והרי"ף שמדאורייתא אין איסור בהוצאה והבערה כלל.

דברי הביאור הלכה
הביאור הלכה מבאר שגם הרי"ד והריא"ז סוברים כרש"י והרמב"ם. ומביא את דברי הר"ן שמבין בדבריהם שאין איסור להוציא שלא לצורך אפילו מדרבנן ומותר להוציא לכתחילה. הוא מוסיף שמהב"י משמע שיש איסור מדרבנן לדעת כולם. וכן כתבו התוס' וכן משמע מדברי רש"י בד"ה הבערה וכן כתב הריא"ז. מסתימת השו"ע משמע שסובר שמותר לגמרי, משום שסתם ולא חילק. ע"פ זה הרמ"א חולק על שו"ע אע"פ שלא כתב יש אומרים. ע"פ הסבר זה צריך להבין למה השו"ע אוסר להוציא לנכרי, ומביא הביאור הלכה שניתן לומר שנכר גרע טפי. אולם הוא כותב שנראה מהב"י שפוסק שאסור מדרבנן, וזה שלא חילק בשו"ע משום שבדר"כ הוצאת אבנים זה דבר שלא לצורך כלל, אבל כלים בדר"כ מוצאים לצורך. ובסיום דבריו הביאור הלכה מקשה על פסיקתו של השו"ע משום שרוב הראשונים לא פוסקים כך, וז"ל "… אכן באמת פסק זה צ"ע שכמעט כל הפוסקים חולקים ע"ז ולדידהו הוצאת אבנים וכדומה דבר שאין בו צורך כלל מה"ת אסור וחייב מלקות ע"ז וכדעת תוס' ורא"ש הלא המה הר"ח ור"ת וריב"א [הובא באו"ז ומשמע שגם דעתו כן וגם הרשב"א הביא כן בשם ר"ח וכן הוא בר"ח שלפנינו] וכן דעת העיטור והסמ"ג והרז"ה ור"ש [הובא באס"ז] והרמב"ן בספר תורת האדם ורא"ה בחידושיו ורשב"א וריטב"א ומאירי ומהר"ם חלאווא [עי"ש בחי' ריטב"א ומהר"ם בפסחים פ"ק] וביותר שהרא"ש מפרש גם דברי הרי"ף כשיטתיה עיין שם ושלא כפי' הר"ן וגם הפר"ח מגמגם בדעת הרמב"ם ומפרש בו כדעת שארי פוסקים עיין בסימן תצ"ה [ועיין בנהר שלום ובחמד משה שם ובפנ"י ובק"נ שדחקו מאד לתרץ הסוגיות לשיטה זו] ואפשר שכן גם דעת רמ"א וכן נראה קצת שפי' הגר"א כן בדבריו וא"כ לא נשאר לנו מי שדעתו להקל רק רש"י ור' ישעיה וריא"ז נגד כל הני פוסקים ובודאי יש להחמיר ולנקוט כדעת החמירים וכן פסק ביש"ש".

לכאורה לא מוכרח שרש"י אוסר מדרבנן
ולענ"ד הדלה, לא הוברר לי מדוע להסביר כך את שיטת רש"י. אכן, התוס' הסבירו שרש"י אוסר מדרבנן כל דבר שלא לצורך יו"ט וכך כתבו "…אלא רבנן גזור על דבר שאינו צורך יו"ט דכיון דעיקר הוצאה נאסרה יש לאסור בדבר שאין לצורך יום טוב כלל ע"כ פי' רש"י". אולם לכאורה רש"י הסביר בדבריו שהאיסור בטלטול אבנים הוא משום שזה טרחה שלא לצורך, ומשמע שחז"ל אסרו רק דבר שמלבד זאת שאינו לצורך כלל הוא גם טרחה, אולם המוציא דבר שלא לצורך כלל שאין בו שום טרחה משמע מדברי רש"י שמותר להוציאו לכתחילה. ומדברי רש"י בד"ה הבערה (יב:) גם לענ"ד אין הוכחה, שכתב שם "הבערה ובישול אינה משנה ללקות עליהן דמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך מן התורה". ומכאן הוכיח הביאור הלכה שמדרבנן אוסר רש"י לבשל שלא לצורך כלל, אולם ניתן לומר שרש"י כתב שהדבר מותר מן התורה בשביל להוכיח שאין לוקים עליו, אך האיסור לבשל ביו"ט גיד הנשה אינו מדין יו"ט ומצד יו"ט מותר לגמרי, וכל האיסור הוא משום בישול בשר בחלב, ומה שכתב רש"י מן התורה הוא בשביל להוכיח שאין לוקים משום בישול, אולם אין הכרח מכאן שהדבר אסור מדרבנן, במיוחד שכאן רש"י לא מגדיר את איסור הדרבנן אלא בד"ה "אלא מדלא איפלוג" ושמה כותב מפורש שהאיסור מדרבנן הוא רק בטרחה לא לצורך. וכן הבין הר"ן את שיטת רש"י והרי"ף. וכמו כן בדברי הרמב"ם איני רואה הכרח להסביר כך, ומפשט דבריו נראה כך משום שלא חילק וכן כשכתב את איסורי הדרבנן במלאכת ההוצאה לא כתב על כך כלל.

עכ"פ נראה שהשו"ע פוסק שיש איסור מדרבנן
אולם, מדברי הב"י נראה שמבין שיש איסור מדרבנן לדעת כולם. ונראה שכך פסק גם בשו"ע ונראה לענ"ד שניתן להוסיף תירוץ על דברי הביאור הלכה, משום מה השו"ע לא ציין זאת במפורש, ונראה שניתן לומר שלא חילק בדבריו משום שציטט את הרי"ף, והבנתו ברי"ף היא שש איסור מדרבנן ולכן לא טרח לפרט זאת. ולכן לסיכום דבריו נראה שפוסק כרמב"ם ורש"י, וגדר 'מתוך' לשיטתו הוא שמדאורייתא מתוך מתיר לגמרי, וחכמים אסרו על כל דבר שאינו לצורך כלל.

הגר"א הבין שהשו"ע פוסק שאין אפילו איסור מדרבנן ומותר לכתחילה
כתב הגר"א (ביאור הגר"א, תקיח, א) בזה"ל "דעת הרי"ף ורמב"ם וש"ע דאף שלא לצורך כלל מותר כפשטא דגמ' מתוך… וכ"פ הרמב"ם גבי הבערה אפילו שלא לצורך כלל ותוס' מפרשים דוקא לצורך קצת…". ולכאורה הבין הגר"א כך, משום שלא חילק השו"ע וכתב בפשיטות שמותר להוציא. אולם יש לעיין, שהרי לכאורה בב"י הוא כותב מפורש שהרמב"ם והרי"ף סוברים שיש איסור מדרבנן, וברש"י יש מח' איך להסביר, אולם עכ"פ הרמב"ם והרי"ף סוברים שיש איסור דרבנן. ואם כן לכאורה בדבריו השו"ע מתבסס על הבנתו ברי"ף וברמב"ם שאוסרים מדרבנן, ואם כן וודאי שפוסק כדבריהם שהדבר אסור מדרבנן. וה' יתברך יאיר עיננו בתורתו.
המשנה ברורה פוסק שדין 'מתוך' קיים בכל מלאכות אוכל נפש, וע"פ הסבר התוס' והרא"ש בגדר האיסור
אולם, המשנ"ב (תקיח, א, ס"ק א) כדבריו בביאור הלכה, תמה על פסיקת השו"ע ופוסק שאסור מדאורייתא להוציא שלא לצורך כלל. כמו כן פוסק שדין 'מתוך' קיים בכל מלאכות אוכל נפש וכך כותב בזה"ל "מתוך שהותרה הוצאה וכו' – וכן הדין בהבערה ושחיטה ואפיה ובשול שהם מלאכות השייכות לאוכל נפש אמרינן בהו מתוך וכו'. דאף דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קיבלו חז"ל דהכונה הוא אותן מלאכות הרגילות להעשות לצורך אוכל נפש אפילו אם עתה אין כונתו לצורך אכילה התירה התורה ועיין לקמיה במה שסיים הרמ"א לענין הוצאה דאיירינן בה דבעינן שיהא עכ"פ צורך קצת וה"ה בכל הנ"ל". כמו כן מוסיף המשנ"ב (ס"ק ג) "אפילו אם יכול להניחו אצל אמו ולא יבכה מ"מ אם יש לאב געגועים על בנו וישמח האב לטייל עמו ג"כ מותר דהוא שמחת יום טוב ומקרי צורך היום. וכן כותב (ס"ק ד) שהוצאת לולב וס"ת זה דווקא לצאת בו יד"ח משום שזה צורך מצוה. וכן (ס"ק ה') מותר להוציא כלים אפילו לשם תכשיט, אך שלא לצורך כלל הוי כאבנים ואסור להוציאם. וכן מותר להוציא מפתח של אוכלין או כלים אם ירא להניחו בביתו. וכן מותר (ס"ק ו) להוציא מפתח של תיבה שמונח שם מעותיו אם מפחד להשאיר אותם בביתו, שמשום שמצטער נחשב הדבר צורך יו"ט. אך יש פוסקים שסוברים שלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש ממש או צורך מצווה ושאר דברים השייכים לאותו היום, אך אין היתר להוציא בשבי להפסד ממון ונכון להחמיר לנהוג כמותם. ולגבי משחק בכדור (ס"ק ט), כתב המשנה ברורה שרש"ל סובר שדין זה תמוה כי אין בזה צורך כלל אלא שחוק של ילדים והנח להם אבל לגדולים שנוהגין כן מנהג רע הוא דאין זה שמחה וטיול, ובלאו הכי השו"ע סובר שאסור לשחק בכדור בשבת כלל (או"ח, ש"ח, מ"ה).
ולסיכום דבריו, דין 'מתוך' קיים בכל מלאכות אוכל נפש, אך ההיתר הוא כדברי התוס' והרא"ש שמותר להוציא רק דברים שהם לצורך קצת, ולגבי הפסד ממון כתב שנכון להחמיר.