א – גדר החובה בדברי הראשונים
דברי הגמרא
במסכת סוכה (כז:) "ת"ר מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו בלוד ברגל אמר לו אלעאי אינך משובתי הרגל שהיה ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך איני והאמר ר' יצחק מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנא' מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה הא דאזיל ולא אתי ביומיה". וכן הובאה במסכת ראש השנה בלשון מעט שונה "וא"ר יצחק דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר (מלכים ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל".
דברי רש"י
רש"י כתב על דברי הגמרא וז"ל "ברגל – יום טוב ראשון, והלך אצלו מערב יום טוב. הא דאזיל ואתי ביומיה – ומשמח שמחת החג עם אשתו – חייב להקביל פני רבו, כגון עיר שבתוך התחום, או על ידי עירוב". ומדברי רש"י למדנו שהחיוב בהקבלת פני רבו הוא דווקא ביו"ט, שכן כתב שפירוש רגל הוא דווקא יו"ט, וכן כתב רש"י במסכת חגיגה (ג. ד"ה להקביל פנים) "להקביל פניו – יום טוב היה". וכך דייק רבי אברהם מן ההר וז"ל "פירש רבנו שלמה ע"י עירוב או שהוא תוך התחום חייב להקבילו, שחוזר ומשמח שמחת החג עם אשתו. נראה שפירש חייב אדם להקביל ברגל ביו"ט דומיא דשבת דקרא". ומשום כך רש"י פירש שהחיוב הוא רק אם האדם יכול להגיע ביו"ט לרבו כגון שגר בתחום הרב או שיכול להגיע אליו ע"י עירוב תחומין. אך אם אדם לא יכול לבוא לרבו ביו"ט הוא פטור מהקבלת פני רבו.
ויש להעיר, שאם נסביר שרש"י מחייב להקביל פני הרב בשבת ישנה לכאורה קושיה מהגמרא במסכת עירובין, שם נאמר "מתנה אדם על עירובו ואומר… אם בא חכם מן המזרח – עירובי למזרח, מן המערב – עירובי למערב, בא לכאן ולכאן – למקום שארצה אלך. לא לכאן ולא לכאן – הריני כבני עירי. רבי יהודה אומר: אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו, ואם היו שניהן רבותיו – למקום שירצה ילך… רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן וכו'. ורבנן – זימנין דניחא ליה בחבריה טפי מרביה". ולכאורה משמע שלדעת חכמים אין חיוב להקביל פני הרב בשבת, שאם כן לכאורה היו צריכים לומר שוודאי שילך אצל רבו שיש לו חובה בכך. אולם ניתן לתרץ שרש"י סובר שבשבת וחודש יש חיוב להקביל את הרב רק במקום קרוב, וההגדרה היא תחום שבת. ולכן בגמרא בעירובין אין חיוב לאדם להקביל את רבו משום שהרב רחוק ממנו שני תחומי שבת, ואע"פ שיש לו אפשרות עקרונית ללכת, אינו חייב. אולם ביו"ט החיוב הוא כל כמה שאתה יכול ללכת ולחזור, ולכן אם אזיל ואתי ביומיה ע"י עירוב חייב להקביל. וכדברי רש"י שכתב על "הא דאזיל" "חייב להקביל פני רבו, כגון עיר שבתוך התחום, או על ידי עירוב".
דעת הריטב"א
הריטב"א מרחיב את הגדר לעומת רש"י וז"ל (חידושי הריטב"א, סוכה ד"ה "מעשה ברבי אילעאי כו'") "פי' בדליתיה במתא דאי בדאיתיה במתא בכל יום ויום הוא חייב. שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. פי' כשהוא בתוך התחום, ומינה לראותו ברגל כשהוא מחוץ לתחום, ור' יצחק נקט מאי דשכיח ביה פשיעותא טפי. ואוקימנא דמיירי דאזיל ואתי ביומיה. דאי לא אין לו לצאת מביתו ברגל – בחולו של מועד דמצי נפיק, דביום טוב גופיה בתוך התחום הוא ולא סגיא דלא אזיל ואתי ביומיה". בדברי הריטב"א מבואר שכאשר אדם נמצא בעיר של רבו יש עליו חובה להקביל את רבו בכל יום! בחודש ושבת חייב אם נמצא בתוך תחום רבו. וברגל אפילו אינו בתוך התחום חייב להקביל את רבו, אם אזיל ואתי ביומיה וחיוב זה ניתן לקיימו בכל חול המועד ולא רק ביו"ט, משום שאם הגמרא דיברה דווקא על יו"ט, לא ניתן לומר "הא דלא אזיל ואתי ביומיה" שהרי ודאי שיכול לחזור מהלך של תחום שבת. ונראה לתרץ שלשיטת רש"י הכוונה שבתחילה חשבנו שאדם מחוייב ללכת לרבו אפילו אם לא יוכל להיות בחג בבית, ויצטרך ללכת מערב יו"ט לרבו, והגמרא חילקה שרק כאשר האדם יכול לחזור לביתו בחג, צריך ללכת לרבו, אך אם לא יוכל לחזור לביתו וצריך ללכת מערב יו"ט (הא דאזיל ולא אתיה – אם הולך ולא יכול לחזור ביו"ט). פטור מהקבלת פני הרב. וכעין זה כתב המהרש"א (סוכה שם ד"ה ל"ק) "וא"ת כיון דאזיל להתם ביומיה ע"כ בתוך התחום הוה או ע"י עירוב וא"כ אמאי לא אתי ביומיה ודוחק לומר שהלך לשם ע"י עירוב (תחום) הרבה כ"כ שלא היה יכול לחזור ע"י לביתו ונראה דלאו דוקא נקיט דאזיל ביומיה אלא שהלך לשם מערב הרגל וחוץ לתחום הוה". ונראה מפשטות הגמרא שדברי הריטב"א יותר מבוארים בה בפשטות. ועוד ניתן לתרץ את שיטת רש"י באופן שונה, ולומר שגרס כגרסת ילקוט שמעוני (מלכים ב רכח) "אמר רבא לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה". ולפי גירסא זו הכוונה שאם אין לו אפשרות ללכת בגלל שרבו מעבר לתחום אז הוא פטור, ואז לא נצרך להסביר שלא דק, אלא ביומיה באמת הכוונה ליו"ט אלא שלא יכול ללכת ביו"ט.
ובמסכת ראש השנה כתב "אמר ר' יצחק כו' שנאמר לא חדש ולא שבת. וא"ת א"כ הוה ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר' יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי, ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש, וזהו שאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת [יש משעה] שראית אותו, ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל, ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו, ושבת נמי דנקט כולל גם יום טוב". ומדבריו כאן מבואר שהחיוב הוא לא דווקא בר"ח ובשבת אלא פעם בשבוע ולאו דווקא שבת, או פעם בחודש ולא דווקא ר"ח.
בירורים בשיטת הריטב"א
ולכאורה יש להבין מה הכוונה שאפשר ללכת או בחודש או בשבת, אם צריך בשבת אז מה הכוונה או חודש, הרי אתה חייב כל שבת, ואם החיוב הוא כל חודש אז לא צריך פעם בשבת. ונ"ל שמשום שאין יום מוגדר שבו צריך ללכת אלא פעם אחת בשבוע ופעם אחת בחודש, הריטב"א הבין שאין בזה חיוב קבוע אלא שצריך בטווח הזמן של חודש להקביל ובטווח הזמן של שבת להקביל אך אין זה בדווקא לספור שבע ימים.
ויש להקשות שלכאורה אם הריטב"א מבין ששבת הכוונה שבוע, אז איך יכול לומר ששבת כולל גם יו"ט? וניתן לומר שאכן שבת הכוונה שבוע, אך משום שהנביא נקט לשון שבת ולא שבוע לומדים גם את דין זה ליו"ט שנקרא שבת. אולם הסבר זה מעט דחוק משום שאינו כתוב בריטב"א ולכאורה יש כאן דבר שהיה מסתבר שהריטב"א ייתיחס אליו, אולם מסתבר הדבר.
חידוש הריטב"א בהקבלת פני הרב בכל יום
ובעניין חידושו של הריטב"א בהקבלת פני רבו בכל יום, נראה שיש כאן הבנה יסודית בדברי הגמרא. הריטב"א הבין שטעם החיוב בהקבלת פני רבו הוא משום כבוד הרב. ויש כאן עיקרון של כיבוד הרב, אלא שחכמים קבעו ימים ע"פ גדרים מסוימים ואין הכי נמי שאם נמצא במקום רבו כל יום חייב כל יום, וכן הולך לשיטתו שכתב ששבת זה פעם בשבוע, וחודש זה פעם בחודש, והאשה השונמית לא גרה במקומו של אלישע, ולכן לא נכתב זה בפסוק. אולם לכאורה יש כאן הבנה מעט מחודשת מפשט הגמרא. רש"י לעומתו סובר שהחיוב הוא בכיבוד הרב (לקמן) אך חז"ל הגדירו מתי הכבוד, ובימים מסוימים דווקא.
ובגמרא בחגיגה (ה:) נאמר "רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא כי מטו לההוא מתא אמרי איכא צורבא מרבנן הכא נזיל וניקביל אפיה אמרי איכא צורבא מרבנן הכא ומאור עינים הוא אמר ליה ר' חייא לרבי תיב את לא תזלזל בנשיאותך איזיל אנא ואקביל אפיה תקפיה ואזל בהדיה כי הוו מיפטרי מיניה אמר להו אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין אמר ליה איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא אמרו ליה ממאן שמיעא לך מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא כי קש א"ל לא נצטער מר דלא יכיל מר אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן (תהלים מט, י) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה בחייהן על אחת כמה". וכן נאמר בירושלמי (עירובין, פרק ה', א) "רבי יוחנן בשם רבי הושיעה מוסיפין לה אבר (ביאורי הגר"ח קניבסקי: פי' תני מתני' כיצד מאבירין באל"ף) תלה עינויי ואיסתכל ביה (רבי יוחנן היה תולה עינו ומסתכל ברבי הושעיא) אמר ליה למה את מסתכל בי צרך לך צחק לך (אי צריך אתה לי לרב צחק ושמח לך) לא צריך לך (ואי אין אתה צריך לי) הפליג לך (כלך לך אצל רב אחר) תלת עשר שנין עבד עליל קומי רביה דלא צריך (י"ג שנים היה רבי יוחנן נכנס אצל רבו רבי הושיעא ולא היה צריך לו שלא שמע ממנו שמועה חדשה). רבי שמואל בשם רבי זעירא אילולא דייו (אפילו אילולא שצריך לו דיו שיקביל פניו שכל המקבל וכו') אלא שהיה מקבל פני רבו שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה ר' ברכיה ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא כתיב ומשה יקח את האהל וגו' כמה הוה רחיק רבי יצחק אמר מיל והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא והיה כל מבקש ה' מיכן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה". ונראה ממקורות אלו שאין חיוב בהקבלת פני הרב בכל יום אלא רק עניין, וניתן לתרץ שלא גרו במקום רבם, ולכן היה בזה רק עניין ולא חיוב, אולם עדיין לא מצינו מקור מפורש לדברי הריטב"א.
גרסת רבנו חננאל
רבנו חננאל גרס בגמרא מעט שונה וכך כתב (ר"ה טז:) "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר ויאמר אליה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וגו' מכלל דבחדש ושבת חייב. ואקשינן והא ברגל אמרנו. ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל". ולשיטת ר"ח אם רבו קרוב חייב להקבילו בכל חודש ושבת ואם במקום רחוק חייב להקבילו ברגל. לעומת הריטב"א, רבנו חננאל מחייב בכל ראש חודש ושבת בדווקא, ולא פעם בשבוע או פעם בחודש, וזאת משום שכתב בפשטות את דברי הגמרא ולא העמיד כריטב"א.
דברי הרי"ף והרא"ש
הרי"ף ציטט את הגמרא בר"ה וז"ל (ג:) "וא"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל" וכ"פ הרא"ש (ר"ה א ה). וברא"ש וברי"ף ניתן לומר שני הסברים או שאכן חייבים להקביל גם בחודש ושבת וכפשטות הגמרא, וחייב שנאמר במסכת סוכה הוא הוא "איבעי" שבמסכת ר"ה ולכן לא נזקקו לכתוב סוגיה זו גם במסכת סוכה, שאין בה כל חידוש, אע"פ הסבר זה ישנו מעט קושי משום שקיצור פסקי הרא"ש פוסק להלכה שישנה חובה להקביל רק ברגל. אפשרות שניה לומר שבחודש ושבת פטורים מלהקביל, וכדברי הרמב"ם. ונסביר את דברי הגמרא שחייב אין הכוונה בדווקא. לפי אפשרות זו יש מעט קושי שציטטו הגמרא בלא להוסיף שאין חובה בחודש ושבת, או שהיו מצטטים רק את "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" בלא המשך דברי הגמרא.
דעת הרמב"ם וסיעתו
הרמב"ם כתב את הלכה זו בדיני כבוד רבו וכך כתב (הלכות ת"ת, ה, ז) "וחייב לעמוד מפני רבו מישראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואח"כ ישב וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ויש לשאול שתי שאלות על דברי הרמב"ם. האחת, מדוע הרמב"ם, ר"ח (ר"ה טז:) הרי"ף (ג:) הרא"ש (ר"ה א, ה) האגודה (ר"ה א, ו) והרי"ד (ר"ה טז:) השמיטו את דין "הא דאזיל ואתי ביומיה". והשניה, מדוע הרמב"ם, האגודה (ר"ה א, ו) הראבי"ה (ח"ב סוכה תרלט) הריא"ז (פסקי ריא"ז סוכה ב ב) קיצור פסקי הרא"ש (ר"ה א ה) והמאירי (סוכה כז:), השמיטו את דין הקבלת פני רבו בחודש ושבת.
תירוץ הכס"מ בהשמטת דין "הא דאזיל ואתי ביומיה"
כתב הכסף משנה על הרמב"ם "חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (כ"ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר"א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק". ונראה להוסיף, שהראשונים שהשמיטו את הדין של "הא דאזיל" השמיטו גם את תחילת דברי ר"א "משבח אני את העצלנין וכו'", ונראה שסברו שכל סוגיא זו אליבא דר"א, אולם להלכה אין אנו נזקקים לחלק את החילוק של "הא דאזיל" בדברי רבי יצחק, וכדברי הגמרא בר"ה. וכן נראה מדברי הרמב"ם בגדר שמחת יו"ט (יו"ט ו יח) "כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין". ורואים שהרמב"ם אינו סובר כר"א שהחיוב לשמח את אשתו ברגל בשהיה איתה בבית, אלא בקניית בגדים ותכשיטין, וא"כ אין צורך לחילוק של אזיל ואתי ביומה. וכן פסק הרי"ף. ואמנם המאירי פסק את שני המקורות, ונראה שהוא סבר שיש במצווה שני צדדים, גם בעשייה וגם בלא עשייה.
הסבר הפרי חדש
בניגוד לכס"מ שמסביר שאין לרמב"ם את החילוק של אזיל ואתי ביומה, הפרי חדש נוקט קו אחר וז"ל (ת"ת ה ז) "וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. לא חילק הרב בין היכא דאזיל ואתי ביומיה להיכא דלא אזיל ואתי ביומיה משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב דהא כתיב ושמחת אתה וביתיך אלא דבגמ' הוה משמע ליה מההיא דמשבח אני את העצלנים דאף דאזיל ואתי ביומיה אינו מחוייב להקביל פני רבו כדי שיהיה לו יותר פנאי להרבות בשמחת יום טוב ומשני דההיא מיירי היכא דלא אזיל ואתי ביומיה. אבל מ"ש הכ"מ דדוקא רבי אליעזר ס"ל הכי ליתא דאם כן מאי קשיא לן מרבי אליעזר לרבי יצחק לימא דההיא יחידאה היא ורבנן פליגי עליה אלא משמע ודאי דהלכתא היא ומשו"ה פרכינן מינה ומחוורתא כדשנין ודוק".
קושי גדול בדברי הפרי חדש
הפר"ח מחדש שלפי הרמב"ם פוסקים את החילוק של הא דאזיל ואתי ביומה, והסיבה שהרמב"ם השמיט זה משום פשטות הדברים, מכוח זה שברור ושפשוט הדבר שאם לא אזיל ואתי ביומה אינו צריך ללכת, משום שצריך לשמח את אשתו. ולכאורה יש להקשות מספר קושיות על דבריו הקדושים. קושיה ראשונה, שלפי דבריו למה אחרי שהקשו על ר"י ממה שיבח ר"א את העצלנים למה לא תירצה הגמרא ולא קשיא הא ר"א והא חכמים, ולענ"ד קושייה זאת תירץ הכס"מ בעצמו בזה שמסביר שהגמרא מקשה על ר"א מר"י ולא להפך וז"ל הכס"מ: ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק" ובגלל שהכס"מ מבין שהקושיה הייתה על ר"א מובן למה התירוץ הא ר"א והא חכמים לא היה מועיל כלל, ולא קשייא מידי קושית הפר"ח. וכן רואים שהריטב"א לא הבין כמו הפר"ח (סוכה כז:) וז"ל: "מעשה ברבי אילעאי כו' איני והאמר ר' יצחק מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל […] ואוקימנא דמיירי דאזיל ואתי ביומיה. דאי לא אין לו לצאת מביתו ברגל בחולו של מועד דמצי נפיק, דביום טוב גופיה בתוך התחום הוא ולא סגיא דלא אזיל ואתי ביומיה" רואים שגם הריטב"א הבין שהקושייה היא על ר"א ולא על ר"י.
קושיה שניה, היכן מצינו שהרמב"ם ישמיט דין משום שהדבר פשוט מפסוק מפורש, ועוד שפשטות הפסוק אינה לענין שמחה ברגל אלא לעניין אכילת פדיון מעשר שני [עיין בערוך לנר אל אתר שמסביר איך ר"א דרש קרא זה לעניין רגל הסברו מדהים בגאונותו אולם ודאי אינו פשט הפסוק] אז למה שהלומד יבין מפשטות הפסוק שצריך לשמח את אשתי ברגל?!
קושיה שלישית, עדיין לא מובן בכלל שיש חיוב להיות כל יום בבית אלא שיש חיוב שאשתך תהיה שמחה, אז מאיפה היה אמור הלומד לדעת שבגלל הפסוק היה מותר להקביל פני רבך רק במקרה של אזיל ואתי ביומה, אולי היה מותר רק במקרה שקנה בגד חדש לאישתו, או רק במקרה שאשתו אינה מקפידה, והרי הרמב"ם אחז שבלימוד ספרו האדם ידע את ההלכות על בוריים ללא הזקקות לש"ס.
ב – מדוע הרמב"ם וסיעתו השמיטו את דין הקבלת פני רבו בחודש ושבת?
דברי הנודע ביהודה
כתה הנודע ביהודה (או"ח, צד) "במכתבו סימן ב' כתב וזה לי כהרבה בשנים נפלאת היא בעיני דטור וש"ע השמיטו הא דאמר ר' יצחק (ר"ה דף ט"ז) וסתמא דתלמודא בסוכה דף כ"ז קמותיב מיני' והאמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל והרמב"ם הביא לההיא דר' יצחק וכו'. יורנו בזה. עכ"ל דברי מעלתו. וג"כ נלענ"ד לתרץ. ובאמת לישנא דר' יצחק שם במס' ר"ה תמוה מאד דקאמר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע וגו' לא חדש ולא שבת וגו' מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל עכ"ל. והנה פתח ברגל וסיים בחודש ושבת וכיון דקרא בחודש ושבת מיירי הוה לי' למימר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל וחודש ושבת. וכבר הרגיש בזה הריטב"א והביאו הרי"ף בעין יעקב וכל דבריהם דחוקים. והנלענ"ד בזה הוא זה. דודאי מהאי קרא ילפינן דבשבת וחודש שיש בו תוספת קדושה שהרי יש בו קרבן מוסף יש מקום לקבל פני רבו שגם על הרב ניתוסף אז שפע להשפיע על תלמידו והה"ד ברגלים. ואמנם להטיל חוב אי אפשר מטעם שאמרו בקידושין דף ל"ג אמר אייבו אמר ר' ינאי אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהי' כבודו מרובה מכבוד שמים, ואף שהטור יורה דעה סימן רמ"ב מביא דעת החולק היינו משום דזה לא מקרי כבודו גדול מכבוד שמים במה שעומד מפניו בכל עת שרואהו דאטו אם היה רואה פני השכינה בכל רגע מי לא היה קם יעויין שם ברא"ש ובטור, והך אינו רשאי היינו אינו חייב כמ"ש התוס' שם וכן הוא בהגהת רמ"א שם בש"ע סעיף ט"ז בסופו. ומעתה גם לקבל פני רבו אי אפשר לחייב בכל שבת ור"ח דא"כ יהיה כבוד רבו גדול מכבוד השכינה שאינו הולך לירושלים רק שלש פעמים וגו' בחג המצות וגו' ובהא אף החולקים בעמידה מודים דכאן שפיר הוה כבוד רבו גדול מכבוד שמים שלכבוד השכינה אינו הולך רק בג' רגלים ולקבל פני רבו הולך כמה זימני בשתא".
מספר קושיות על דברי הנודע ביהודה
ראשית, הנודע ביהודה לא התייחס לדברי הגמרא בסוכה שם נאמר "מכלל דבחודש ושבת מחייב איניש לאקבולי אפיה רביה", הוא רק אמר שאין חובה בחד ושבת, והוא הסביר כך משום שקשה למה בתחילה הזכיר רגל ובסוף חודש ושבת. וכתב שדברי הריטב"א שנקט פשיעותא טפי, וחייב גם בחודש ושבת דחוקים. ולכאורה מדוע יותר מרווח הסברו של הנוב"יותר מדברי הריטב"א. לשיטתו לשון "מחייב" מאוד דחוקה, מצד שני להסביר כדברי הריטב"א קיים הקושי למה ר' יצחק דיבר רק על רגל ולא גם על חודש ושבת ואע"פ שתירץ דבריו, ישנו קושי מעט. ולענ"ד הקושי בריטב"א הוא מאוד מועט, לעומת הקושי הגדול מהגמרא בסוכה שכתוב מפורש לשון חובה.
שנית, הרמב"ם כותב "תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית בלבד שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים", ומשמע מדבריו שאדם שלא נמצא מול רבו כל הזמן, וראה אותו במשך היום מספר פעמים חייב לעמוד בכל פעם ופעם. כלומר אין זה דין גורף לכל דבר, וניתן לומר שבנידון דידן אין להשוות כבוד רבו לכבוד שמים משום שניתן לכבד את הרב יותר מהקב"ה כאשר אינו קיים מולו כל הזמן.
שלישית, אנו מקבילים את הקב"ה כל חודש בקידוש לבנה, וניתן לומר שבקידוש לבנה לא צריך להתאמץ וללכת לעומת ללכת לרב שאתה יותר מתאמץ. אולם לענ"ד תירוץ זה מעט דחוק כי גם בגמרא בקידושין ניתן לומר שאין דמיון כי שם רק קורה ק"ש וכאן עומד ולכן שלא יעמוד כלל, אלא שבסוף יש הבדל בין ה' שנמצא בכל מקום לבין רב בשר ודם.
רביעית, יש להקשות שלכאורה כל הראשונים שחייבו בחודש ושבת זה לא כמו המרחק שצריך ללכת ברגל, אלא שאם נמצא בתוך התחום צריך ללכת, וממילא אין כבודו מרובה מכבוד שמים. שהרי לעניין זה שצריך ללכת מכל מרחק כדי להגיע לרב אינו יותר מג' רגלים שצריך ללכת לה' בכל מרחק. וניתן לתרץ שעדיין, למקדש אין הולכים כל מי שבתוך התחום בכל חודש ושבת.
דברי הגר"א באדרת אליהו
כתב הגר"א בפירושו לתורה (אדרת אליהו ויקרא טז הוספה מהעתקה ה): "שבת שבתון כו'. שבת הוא יום טוב ולכך קאמר שבת שבתון דהוא יותר יום טוב מכל ימים טובים. כי הוא אסור אפילו במלאכת אוכל נפש וכן אסור אפי' באכילה כו' משא"כ בשאר ימים טובים. וכן משמע מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו מחרת יום טוב. וכן משמע מדאמר בגמ' משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש שנאמר והיה מידי חדש בחדשו ומר אמר מפסח עד עצרת דכתיב ומדי שבת בשבת והיינו ודאי יום טוב ונראה הא דמדייק דשבת איירי ביום טוב היינו משום דסבר דחדש בחדשו איירי בכל חדש וחדש ומדנקיט תחלה חדש ואח"כ שבת אלמא דחדש תדיר יותר משבת והיינו רגל והשתא מתורץ נמי מאי דאמרו בר"ה חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר לא חדש ולא שבת דהתם נמי מזכיר החדש ברישא אלמא שתדיר יותר משבת והיינו רגל כנ"ל".
קושי בדבריו הקדושים
ולענ"ד הדלה ישנם מספר קשיים בדבריו. ראשית, מלשון התנ"ך נראה שלא מוכרח שיהיה שבת לפני חודש, ישנם פסוקים רבים לכאן ולכאן. בספר יחזקאל נאמר (מה, יז) "ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובחדשים ובשבתות בכל מועדי בית ישראל הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת העולה ואת השלמים לכפר בעד בית ישראל" בספר הושע (ב, יג) "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה". בישעיהו נאמר (א, יג) "לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה". ומפסוקים אלו רואים שאדרבא קודם כותבים את הדבר הפחות תדיר, ואח"כ את התדיר. לעומת זאת בספר ישעיהו נאמר (א, יד) "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא". ובספר נחמיה נאמר (י, לד) "ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים". ומפסוקים אלו רואים שהולכים מהתדיר לשאינו תדיר ולכן נראה שהתנ"ך לא מקפיד בזה, ואין קושי בזה, שמצריך להעמיד ששבת אין הכוונה לשבת רגילה.
שנית, הגר"א מביא ראייה ממשנה בעדיות (ב י) "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר (ישעיה י"ט סו) והיה מדי חדש בחדשו רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו" ממה שהוכיח ר"י בן נורי מלשון הפס' "מידי שבת בשבתו" שהרשעים בגיהנם מפסח עד עצרת משמע שהבין ש"שבת" בפסוק זה יו"ט. אולם גם הוכחת הגר"א מהמשנה איננה מוכרחת משום שהרמב"ם הסביר את המשנה בצורה שונה וז"ל הרמב"ם בפה"מ "כלומר השבתות הרצופות אשר נקראו שבתות רק מפני שהם קשורים זו בזו והוא אמרו וספרתם לכם ממחרת השבת, קרא יום ראשון של פסח שבת כמו שאתה רואה, וצוה למנות אחריו שבע שבתות. וכך אמרו כאן שבת בשבתו רוצה לומר אותה השבת עם השבתות הנספחות לה והם ארבעים ותשעה יום כמו מן הפסח עד העצרת". ורואים שהרמב"ם מסביר ש"שבת בשבתו" זה לא במובן של יו"ט אלא במובן של כמה שבתות הקשורות זו לשנייה ואלו הם שבתות הספירה. כלומר שבת הכוונה יו"ט ראשון של פסח והשבתות הקשורות אליו עד שבועות, אך לא שפשט הלשון הוא מיו"ט ליו"ט הבא. כמו כן לכאורה גם רבי יוחנן בן נורי מסכים שזו דרשה בפסוק ולא פשטות הפסוק, לעומת הפסוק במלכים שהוא רק גילוי מילתא לכך שהלכו בחודש ושבת ולכאורה בפשטות שם הכוונה לשבת רגילה.
שלישית, לא מצינו בכל הראשונים חיוב ברגל ובחודש, אך לא בשבת. יש ראשונים שנקטו שחייבים להקביל בכל הימים, ויש שסברו שהחיוב רק ברגל אך לא מצינו מי שמחייב בחודש ופוטר בשבת. ועוד ניתן לומר בהערה שאין הכרח שהגר"א פסק סברא זו להלכה, משום שכתב זאת בפירושו לתורה, ואין הכרע לכאן ולכאן.
הסבר הטורי אבן – חודש זה ר"ה ושבת זה יו"ט
כתב הטורי אבן "מכלל דבחדש ושבת איבעיא לה למיזל. ק"ל שבק ר"י שבת וחדש דכתיבי ונקט רגל דלא כתיב. ועק"ל רגל מאן דכר שמי' ומנ"ל לר"י שחיי' להקביל ברגל. ונ"ל דמשמע ליה שבת דקרא היינו י"ט ולא שבת בראשי' כדדרשי' ממחרת השבת דגבי ספיר' דהיינו מחרת י"ט בפר"י (מנחות דף סה) דאי שבת ממש אמאי אקדים קרא לחדש קודם לשבת הא שבת תדיר יותר מבחדש אבל אם הוא י"ט ניחא ומיהו משמע לי' לר"י דהאי חדש לאו חדש ממש אלא י"ט של ר"ה דמיקרי חדש כדכתיב תקעו בחודש שופר ודרשינן לי' לעיל (דף ח ע"א) אר"ה. ואף על גב די"ט תדי' יותר מר"ה וה"ל לאקדומי שבת לחדש, ועו' למה לי חדש כלל הא ר"ה נמי בכלל י"ט דקרא דקרי לי' שבת. י"ל מה"ט אקדמי ליה לחודש דאי אקדמי לשבת דה"ל ר"ה נמי בכלל שבת הא תו ל"צ לומר חדש דהא כבר נכלל בכלל שבת דקרא. אבל השת' דאקדמי לחדש ה"ק לא חדש היום שהוא י"ט של ר"ה דאיקרי חדש ולא שבת שהן שאר רגלים. ואי לא הוי כתיב אלא שבת לחוד ה"א שבת דקרא הוא שבת ממש לכן פרט לחדש בפני עצמו לגלויי אשבת דלאו שבת ממש אלא י"ט וכדפרישי'. וכ"ת למאי דפי' דחדש דקרא היינו ר"ה דחייב בהקבלת פנים א"כ ר"ה הוא בכלל בהא דאר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל והא ר"ה לא מיקרי רגל כדאמרי' ספ"ג דעירובין (דף מ') גבי זמן דר"ה ויוה"כ או דילמא כיון דלא מיקרו רגלים לא אמרי' ותנן בפ"ג דמ"ק (דף יט ע"א) ר"ה ויוה"כ כרגלי' ש"מ שהן אינן רגלים ואיך כייל ר"י לר"ה בכלל רגל. י"ל הא דקאמר חייב להקביל ברגל היינו ג' רגלי' ור"ה משתמע ממילא דהא חדש כתיב בקרא, ממילא דאפ"ת דחדש ממש קאמר קרא הא ר"ה נמי ר"ח הוא, אלא משמע לי' לר"י דהאי חדש היינו ר"ה מדקאמר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל ולא קאמר בחודש. ובדין הוא דה"ל לר"י למימר חייב אדם להקביל פני רבו במועד ור"ה בכלל מועד הוא כדאמרי' לעיל (ד' ד') מאלה תעשה לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה שכולן מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, אלא דא"כ הוי יוה"כ נמי בכלל מועד וה"א דחייב נמי להקביל פני רבו ביוה"כ מש"ה נקט רגל ור"ה ממילא משמע מדכתיב חדש כדפי'. ועוד משום אידך דר"י דבסמוך דקאמר חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דדווקא רגל שהן ג' רגלים בלבד מטעמא שיוכל לקיים קרבנות שהן חובת הרגל כמ"ש בסמוך ודווקא רגל ולא ר"ה ויוה"כ דהא לית בהו חובת הרגל נקט נמי בהקבלת פנים רגל ולאו דוקא".
קושי בדבריו
א. מכלל וכו' משמע גילוי מילתא ולא דרשה מפורטת.
ב. יותר מדי פרטים שלא כתובים.
ג. לכאורה יוה"כ גם נקרא יו"ט.
ד. הלימוד לשני הצדדים מכך שהקדימו חודש לשבת, קשה מעט כי צריך ללעשות פיפונג למדני להגיע לכך וזה כבר דרשה כדלעיל, וכן אין זה לכאורה קושיה כמו שהבאנו פסוקים לכאן ולכאן.
דברי הפני יהושע
הפני יהושע תירץ שבחודש נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה (פנ"י ר"ה טז.) "…וכה"ג קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י דדווקא ברגל. ונראה לי ליישב משום דבלא"ה קשה אלישנא דקרא דבעלה של שונמית אמר לאשתו מדוע את הולכת וגו' ובעי ר"י לדייק מינה דבחדש ושבת בעי למיזל האיך אפשר לומר כן דהא נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אפילו מצוה דאורייתא מכל שכן מחיוב דדברי קבלה, אלא על כרחך צ"ל דבכה"ג לא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא שמצד הסברא היה חייב להקביל פני רבו בכל שעה אלא א"א משום ביטול מלאכה כדילפינן מאפס כי לא יהיה בך אביון אבידתו ואבידת רבו אבידה שלו קודמת ודבר ידוע בתוספות [לקמן כ"ג ע"א] ובפוסקים שאין לנשים לעשות מלאכה בר"ח כדאיתא בירושלמי ובפרקי רבי אליעזר הובא בטור או"ח (סי' תי"ז), נמצא דלפי"ז אתי שפיר דבנשים השוו ר"ח לשבת ומועד דר"ח נמי מקרי מועד משא"כ אנשים פטורים בר"ח משום ביטול מלאכה. ונהי דמעיקר הדין אף בנשים לא שייך כלל דין זה דכיון דנשים אינם חייבים בתלמוד תורה מיהו כיון דקרא בשונמית כתיב שהלכה לגבי אלישע שהיה נביא והיה תדיר אצלה והכירה במעשיו שהיה איש קדוש מש"ה הצריכה לילך להקביל פניו, כן נראה לי".
קושי בדבריו
ראשית, תירוץ זה אינו מועיל לחיוב להקביל בשבת וכן הקשה הערוך לנר וז"ל "ומה שכ' הפ"י לתרץ דפתח ברגל ומסיים בחדש ושבת לא הבנתי שתירוץ שלו לא שייך רק לענין חדש אבל למה לא קאמר ג"כ חייב לקבל בשבת ע"ז לא תירץ כלום".
שנית, לכאורה י"ל שהלימוד מהשונמית זה גילוי מילתא לכך שהיו נוהגים ללכת לנביא בשבת וחודש, ולא שכל שבת וחודש רק השונמית היתה הולכת משום שהייתה חייבת במצוות, אלא שכך היה הדרך ללכת לנביא, ניתן לומר שכל המשפחה היתה מצטרפת, וניתן לומר שרק הבעל היה הולך, אך עכ"פ הרגילות ללכת לנביא היא בחודש ושבת.
אפשרות להבנה מדוע הרמב"ם השמיט את דין חודש ושבת מתוך דברי המלבי"ם והיערות דבש
המלבי"ם והיערות דבש מסבירים לקמן שהחיוב להקבי לאת פני הרב הוא רק בחורבן הבית, ובזמן הבית היה עניין להקביל בחדש ושבת. ולענ"ד ניתן לומר שהחיוב של האדם להקביל פני רבו ברגל אינו קשור רק להקבלת פני ה' במקדש, אלא זה בעיקר מדין כבוד רבו. כלומר צריך שיהיה יום שבו ישנה חובה להקביל פני הרב. כאשר המקדש היה קיים החובה היתה מצומצמת לקרובים לתחום (חודש ושבת) (עוד ניתן לומר שבחודש החיוב גם מחוץ לתחום), וברגל אין חובה כזאת. כאשר חרב המקדש החיוב להקביל פני הרב עבר לרגל, וירד מחודש ושבת. ולשון הגמרא אתי שפיר "אמר רבי יצחק חייב אדם (כיום) להקביל פני רבו ברגל, שנאמר מדוע את הולכת אליו היום וכו'.. מכלל (מהפסוק רואים, שהיתה בזמנם חובה) דבחודש ושבת מחייב אינש לאקבולי אפי רביה". כלומר הפסוק בא ללמד שישנה חובה להקביל פני הרב, בזמן המקדש זה היה בחודש ושבת, וכיום החיוב הוא ברגל. ולכן רבי יצחק כתב שחייב רק ברגל, ולכן כך פסקו הרמב"ם וסיעתו, וכך מובן לשון "מחייב" במסכת סוכה. היערות דבש והמלבי"ם לא סברו שישנה חובה גם בזמן הרגל בחודש ושבת משום שסוברים שהקבלת פני הרב זה רק תחליף לבית המקדש, אך לפי סברתנו זה לא רק תחליף למקדש אלא עומד בפני עצמו, אך כאשר המקדש חרב יותר נכון להקביל פני הרב ברגל דומיא דעלייה לרגל. וכן ניתן לדייק שמשמע מהרמב"ם שיש חיוב עצמי בכבוד רבו ללא קשר לעלייה לרגל במקדש, משום שכתב זאת בהלכות כבוד רבו בחדא מחתא עם עמידה מפני רבו. ע"פ הסבר זה ישנו קושי מעט מכך שהרמב"ם לא כתב שבזמן המקדש אדם חייב להקביל בחודש ושבת.
אפשרות נוספת לתירוץ
ויש אפשרות אחרת להסביר שכוונת הגמרא היא שמהפסוק רואים שישנו דין הקבלת פני רבו, ולשון מחייב אינה בדווקא, וכמו "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" וכן "חייב אדם לומר בלשון רבו", והכוונה שמהפסוק נראה שמהפסוק רואים את העניין בחודש ושבת, אולם לעניין הלכה הגמרא מחילה דין זה דווקא ברגל. בהסבר זה ישנו מעט קושי מכך שבגמרא משמע שזה בלשון של חיוב ובעתיד, ולא מכלל שבחודש ושבת היה חיוב, אלא בלשון של חובה "מחייב איניש להקביל אפי רביה".
ג – טעם החיוב בהקבלת פני רבו
טעם החיוב בדברי רש"י, הרמב"ם והריטב"א
במסכת חגיגה כתב רש"י (ג. ד"ה להקביל פנים) "להקביל פניו – יום טוב היה, שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים, כדאמרינן במסכת ראש השנה (טז, ב): מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד)". אנו רואים שרש"י סובר שהחיוב הוא משום כבוד רבו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם שפסק הלכה זו בתוך הלכות כבוד רבו. ונראה לענ"ד שהריטב"א גם סבר שטעם החיוב הוא משום כבוד הרב, ולכן כאשר אדם גר בעיר רבו הוא מחוייב להקבילו כל יום על מנת לכבדו, שאם לא כך מדוע ישנו חיוב כל יום.
ברמב"ן מבואר שהטעם הוא משום קדושת החג ולימוד תורה
כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות, כ, ח) "וטעם "לקדשו" – שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב ד כג): "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", שהיה דרכם כן. וכך אמרו רז"ל (ראש השנה טז א): "מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל". ומדבריו מבואר שטעם החיוב בהקבלת פני רבו הוא לשמוע דברי תורה. וכן משמע בדברי האבן עזרא שכתב (שם, שם) "והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני ה' בפעלך (תה' צב, ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח, יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד, כג)".
ד – האם דין זה נוהג בימינו?
השמטת השו"ע והטור
בשו"ע וטור לא נזכר מחיוב זה ולא מידי אולם ישנם מס' מקומות שמוזכר מושג זה דרך אגב פעם בהלכות שבת (ש"א ד) "היה הולך לדבר מצוה כגון: להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה" בהלכות עירובין (תטו א) "אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או לבית המשתה של נישואין, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו" ובהלכות ת"ב (תקנב יב) "ההולך להקביל פני רבו או אביו, או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצוה, עובר במים עד צוארו ואינו חושש; וכן בחזרה, מותר". אך ממקורות אלו ניתן לומר שאין חובה להקביל פני הרב אך יש מצווה.
חידוש הנודע ביהודה שדין זה נוהג רק בזמן המקדש
כתב הנודע ביהודה "ומעתה גם לקבל פני רבו אי אפשר לחייב בכל שבת ור"ח דא"כ יהיה כבוד רבו גדול מכבוד השכינה שאינו הולך לירושלים רק שלש פעמים וגו' בחג המצות וגו' ובהא אף החולקים בעמידה מודים דכאן שפיר הוה כבוד רבו גדול מכבוד שמים שלכבוד השכינה אינו הולך רק בג' רגלים ולקבל פני רבו הולך כמה זימני בשתא. וא"כ לפי זה בזמן הזה שבעו"ה נתקיים והשימותי את מקדשיכם שאפילו בשעת שממה קדושתה עלי' והשכינה לא זזה מכותל מערבי ואין אנחנו הולכים לקבל פני השכינה שמה כלל כי לא חייבה אותנו התורה כ"א בקרבן חגיגה ועולות ראי', אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כלל כשאינו הולך בלאו הכי ללמוד ממנו אלא שילך רק לקבל פניו דאם כן כבודו גדול מכבוד שמים ור' יצחק על זמן המקדש אמר שחייב לקבל פני רבו. והא דהקשה מימרא דרב יצחק על ר"א בסוכה דף כ"ז שאמר לר' אילעי אינך משובתי הרגל היינו משום דגם ר"א בזמן הבית הי' ועוד דהרי ר' אליעזר קרא דריש ושמחת בחגך ושפיר מקשה איך אפשר לקבל פני רבו ברגל אפילו בזמן המקדש והא צריך שלא לצאת מביתו ברגל ומשני באזיל ואתי ביומי'. וממילא נפקא לן שלעתיד כשיבנה המקדש ושם נעלה ונראה יחזור חיוב זה לקבל פני רבו ברגל למקומו. ולכן הביא הרמב"ם הא דר' יצחק שכן דרכו להביא כל הנוהג בזמן המקדש. וגם הרי"ף והרא"ש העתיקו מימרא דר' יצחק במקומו במס' ר"ה שהם מעתיקי הגמרא העתיקו גם מימרא זו כיון שיש בה עכ"פ תועלת שנכון לקבל פני רבו. אף שאין עתה חיוב מ"מ לא גרע מקימה מפני רבו שאינו רשאי היינו שאין חוב אבל ראוי מצד המוסר. [הג"ה מבן המחבר עיי' במג"א סימן ש"א סק"ז ובסי' תקנ"ד ס"ק י"ב:] אבל הטור והש"ע שאינם מעתיקי הגמרא אין דרכם להביא רק מה שהוא ע"פ הדין ובזמננו זה לכן השמיטו דבר זה שאינו חיוב עתה".
קושיות על דבריו הקדושים
ולענ"ד יש קשיים בשיטת הנודע ביהודה. ראשית, כל החידוש של הנודע ביהודה, מתבסס על זה שבחודש ושבת אין חובה להקביל את פני הרב שלא יהיה כבוד הרב גדול מכבוד שמים. וממילא כשאין בית מקדש אז יש פטור ממצוות הקבלת פני רבו גם ברגל, כדי שלא יהיה כבוד רבו מכבוד שמים. אולם כל הראשונים (ר"ח, ריטב"א) שפסקו שיש חובה גם בחודש ושבת וודאי לא סוברים חילוק זה. וממילא יוצא שנוצרה כאן מח' ראשונים האם מצווה זו נוהגת כיום, כאשר אין לכך שום איזכור כל שהוא באף ראשון. מלבד זאת גם אם נאמר שהטור והב"י פסקו ע"פ הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, אין שום הכרח שכך הם סברו, ואין כל הוכחה לכך שסברו שזו הילכתא למשיחא.
שנית, ישנו קושי לומר שהרמב"ם סבר שנבין לבד שזו מצווה שנוהגת רק בזמן המקדש כאשר כתב זאת תוך כדי הלכה שנוהגת גם כיום בכבוד רבו שכן כתב "וחייב לעמוד מפני רבו מישראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואח"כ ישב וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ועוד שמצינו שהרמב"ם פירט מתי הדבר נוהג בזמן המקדש ומתי לא אע"פ שכן היה ניתן להבין זאת גם בלי שהיה כותב זאת. כך מצינו בהלכות חמץ ומצה (פרק ח', ג) שם כותב הרמב"ם "בזמן הזה אינו אומר הלילה הזה כולו צלי שאין לנו קרבן". וכן בהלכות בכורות (א יז) "הבכור אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למוכרו ובזמן הזה שאין בית הואיל והוא עומד לאכילה הרי הוא מותר למוכרו ואף על פי שהוא תמים בין לכהן בין לישראל".
שלישית, ההבנה שהרי"ף והרא"ש הביאו את הדבר אע"פ שאינו נוהג כיום כי יש בה תועלת לקבל פני רבו, לכאורה קשה שיצטטו את הגמרא בפשטות בל ישום סייג, הרי בסופו של דבר כתוב בדבריהם "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", ולכאורה אם היו סוברים שיש בדבר רק עניין היו מסייגים זאת באיזה אופן. מלבד זאת בקיצור פסקי הרא"ש כן נפסק שיש חובה הקביל פני רוב ברגל, וכאן לא ניתן לתרץ "שהם מעתיקי הגמרא", כי קיצור פסקי הרא"ש הם הלכות בלא קשר לגמרא.
רביעית, כל התירוץ הזה נובע מההנחה שנכנס כאן דין כבוד רבו גדול מכבוד שמים, ובזה הקשינו כבר לעיל שאין זה מוכרח כלל.
חמישית, מו"ר הרב טל הוסיף והקשה שהאשה השונמית גרה בממלכת ישראל ושם לא הלכו לרגל, מפני הגייסות, כך שלכאורה החיוב שם כן היה צריך להיות ברגל, ומשמע שאין זה קשור לבית המקדש.
נראה שדברי רבי יצחק נאמרו לאחר החורבן
ועוד נראה שרב יצחק היה אחרי החורבן, ר' יצחק התנא היה תנא בדור החמישי (החורבן היה בין הדור הראשון לשני) ולמה שיאמר הלכה שנוגעת רק לזמן שלפני החורבן?!. ועוד איתא בחגיגה (ג.) "תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? – שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ומפרש"י: להקביל פניו – יום טוב היה, שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים, כדאמרינן במסכת ראש השנה (טז, ב): מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד)" ורואים מרש"י שהיו חיבים להקביל פניו, וכן מוכח שהקביל את פניו אחרי החורבן מזה ששאל אותו "שבת של מי היום" קמ"ל שמדובר אחרי פיצול הנשיאות בין ר"ג לר"א בן עזריה ור"ג התחיל להיות נשיא כשנתיים אחרי החורבן אז וודאי שסיפור זה קרה אחרי החורבן. ומזה יוצא שוודאי שרש"י אינו סובר כנוב"י.
ויש שהקשו ממספר גמרות (סוכה י: כו. קידושין נט:) שמהם רואים שהיו מקבילים פני הרב גם אחרי החורבן, ולענ"ד ניתן לתרץ בפשטות לשיטת הנוב"י שעשו זאת אע"פ שלא היה חיוב, ואולם יש שתירצו שהנוב"י סבירא ליה דלא כרש"י שהלכו להקביל פני רבם אלא כר"ת בספר הישר (צט) שהלכו לחזק את העם בשמירת המצוות .
ראייה לשיטת הנוב"י ודחייתה
ויש שהביאו ראייה לשיטת הנוב"י מגמרא בשבת (קנב.) וז"ל: אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל [רש"י: לא הקבלת פני, ודרך ענוה קאמר ליה] כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך אמר ליה סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש, משים שלום בבית בטל" ומוכיחים מגמרא זאת שאחרי החורבן אין חיוב משום שאם היה חיוב אז היה עליו לעשות את החיוב גם אם אין זה נח לו, אולם אחרי העיון נראה שאין ראייה מכך משום שלפי הנוב"י עצמו הקבלת פני רבו היא דומיא דעלייה לרגל ומשנה מפרשת היא (חגיגה א א) "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו" ור"ש בן חלפתא היה זקן ולכן פשוט למה אינו חייב.
כמו כן נראה שאין הוכחה מגמרא זאת משום שנראה מאוד שבגמרא בשבת ההקבלה לא הייתה מצד הקבלת פני רבו, שלא מצינו שרבי היה רבו של ר"ש בן חלפתא, וגדולה מזו מצינו שאביו רבי יוסי בן חלפתא היה חברם של רשב"ג ולא תלמידו וכ"ש שרבי לא היה רבו אלא נראה שהדין היה שם משום כבוד הנשיא, ולא חובה.
דעת היערות דבש והמלבי"ם המחייבת דווקא כאשר אין בית מקדש להקביל פני הרב
רבי יונתן אייבשיץ בספרו היערות דבש כותב "ואמרו בגמרא דר"ה חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום מכלל דבחודש ושבת איבעיא ליה למיזל וכבר נתקשו בו פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת ורגל מאן דכר שמיה אמנם יובן בהנ"ל דקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל כי היו מקבלים פני שכינה בעלותם לראות בית ה' אבל חודש ושבת דאינם עולים וכבר נודע מ"ש במדרש (יל"ש, ח"ב, רמז תק"ג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ראוים היו ישראל לעלות לרגל כל חודש ושבת אלא שחס עליהם המקום להקל מאתם הטורח מהראוי לעלות בחודש ושבת וא"כ לעומת זה עכ"פ יש לקבל פני תלמידי חכמים שהוא כעין קבלת פני השכינה ואין בו טורח הדרך לכך בשונמית שהיתה בזמן הבית לא הזכיר מועד וחג כי אם חודש ושבת דשם הוי לה למיזל ממידת חסידות ולכך ר' יצחק דאיירי בזמן הזה אמר חייב לקבל פני רבו ברגל כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני השם בעזרה א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם ולכך לא הזכיר חודש ושבת כי זהו אינו מן החיוב כי לא נזכר בתורה ואינו רק מידת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא אבל חיוב ליכא רק ברגל בזמן הזה בעו"ה וא"ש ודוק כי הם דברים ברורים ואמתיים מכל זה יש לנו להספיד ולהתאונן למאוד על העדר צדיקים וסילוק שכינה בעו"ה". וכעין זה כתב המלבי"ם (מלכים ב, כג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש. כי היה מנהגם ללכת אל איש האלהים בחדש ושבת, שכמו שצוה ה' על העליה ברגל ללמד שם דרכי ה' מפי הכהנים ולהמשיך עליו שפע קדושה מהשוכן בבית הנבחר…וחז"ל (ר"ה טז ב) הוציאו מזה שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, כי בזמן הזה שאין מקדש יהיה קבלת פני רבו במקום עליה לרגל, והגם שבחדש ושבת אין חיוב כיון שאין בו חיוב עליה לרגל, במועד יש חיוב בדבר כיון שהתחייב לעלות לרגל, ומפסוק הזה למדנו שקבלת פני הרב הוא כמקבל פני שכינה במקדש". ורואים מדבריהם שדווקא כיום יש חיוב להקביל את פני הרב, ולהיפך, בזמן שהמקדש קים אין חובה. אולם קשה כנ"ל שבגמרא כתוב שמחייב להקביל פני רבו גם בחודש ושבת ולא רק שיש עניין ולא נחית לתרץ זאת, וצ"ע.
פסיקת המגן אברהם ודברי הפרי מגדים
נראה שהמג"א והמשנ"ב לא חששו לכך שהטור והשו"ע לא הביאו דין זה וז"ל המג"א (או"ח ש"א ד) "להקביל פני רבו – שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפי' משונמית ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב" ובסימן תקנ"ד כתב: "פני רבו – נ"ל שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת דבחול אין חייב להקביל פני רבו א"נ נהי דחיובא ליכא בחול מ"מ מצוה איכא וכ"מ בחגיגה". ומדבריו בסימן ש"א רואים שאין חובה בחודש ושבת אלא רק ברגל, לעומת דבריו בסימן תקנ"ד שמשמע שיש חובה להקביל פני הרב בשבת, ומשום שתשעה באב לא יצא בשבת הולך בת"ב להקביל פניו בשבת. ונ"ל שבלאו הכי אינו חייב בשבת להקביל פניו, משום שאם צריך ללכת יום לפני כן אז הוא לא "אזיל ואתי ביומיה", וכל מי שחייב בשבת סבר שזה רק אם נמצא בתוך התחום, אך אין חובה ללכת לרב מע"ש, ואם כן יש לתמוה למה ישנה חובה בשבת אפילו אם לא היו דבריו בסימן ש"א וצ"ע. אולם עכ"פ ישנה חובה לשיטתו להקביל את פני הרב ברגל. וכן כתב הפמ"ג שישנה סתירה בדבריו ופסק שישנו חיוב ברגל ובשבת וחול יש רק מצווה וז"ל (או"ח אשל אברהם שא ז) "להקביל. עיין מ"א. כאן כתב דביום טוב חייב, ושבת וראש חדש מצוה איכא.. ובסימן תקנ"ד אות י"ב, ההולך בתשעה באב בחול להקביל פני רבו, כתב שיש לומר בחול מצוה ושבת חיובא. וזה אינו, אלא בחול ושבת מצוה. וביום טוב חייב". ובהמשך דבריו מקשה שבמסכת סוכה משמע שישנה חובה גם בשבת ור"ח ונשאר בצ"ע .
דברי המשנה ברורה
פוסק המשנ"ב בהלכות שבת (ש"א ביה"ל ד"ה להקביל פני רבו) "להקביל פני רבו וכו' – עיין במגן אברהם שמחלק בין רגל לשבת דבשבת רק מצוה וברגל חיובא והוא דוחק גדול להמעיין בהש"ס ועיין בסי' תקנ"ד אכן בפיר"ח שלפנינו בר"ה ט"ז מבואר שם להדיא דגרס שם בגמרא אי מרחקי אינו מחייב כ"א ברגל ואי מקרבי מיחייב אפילו בחודש ושבת עי"ש ועוד יותר מבואר שם בריטב"א שכתב דר' יצחק תפס קצה האחרון ובאמת הקבלה הוא כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש וזהו הענין בשונמית ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל עכ"פ עי"ש שהאריך". ונראה שפסק בפשיטת כדברי הריטב"א ור"ח, שדין זה נוהג כיום ואדם הקרוב לרבו יש עליו חובה להקביל פניו בכל יום.
ה – רבו המובהק
מהרמב"ם נראה שהחיוב הוא דווקא ברבו המובהק
ולאחר שראינו שדין זה נוהג באופן עקרוני כיום לכל הפחות ברגל לשיטת המג"א והמשנ"ב, יש לדון מה גדר רבו. הרמב"ם מביא את ההלכה להקביל פני רבו דווקא ברבו המובהק, אך אין חיוב ברבו שאינו מובהק. שכן כתב (הלכה ז) "וחייב לעמוד מפני רבו מישראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואח"כ ישב וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ולאחר מכן כתב (הלכה ט) "במה דברים אמורים ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים". ונראה שהרמב"ם הבין שבכל ההלכות שנאמר בש"ס רבו, בעיקרון הכוונה לרבו המובהק. וכן הסברה שגודל החומרה והכבוד שברבו הוא לא בכל תלמיד חכם, אלא ברבו המובהק. ונראה שבפשטות כך הבינו הראשונים, משום שאף אחד לא הזכיר דבר כנגד הרמב"ם, וכן הסברה הפשוטה.
גדר רב מובהק כיום
איתא בשו"ע (יו"ד רמב ל) "כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו, לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו; אם מקרא מקרא, אם משנה, משנה; אם גמרא, גמרא. הגה: ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר". וכתב בעל פסקים ותשובות (עמ' קלז) "וכתבו רבים מהפוסקים שבזמן הזה אין לנו דין 'רב מובהק', מאחר שגלינו מארצנו ונתמעטו התורות והלבבות, והתלמוד ושאר כל הספרים הם המורים לנו את הדרך אשר נלך בה ולא מצוי שיהיה רוב חכמת התלמיד מהרב, כיוון שהרב רק פותח לתלמיד דרך הלימוד, והתלמיד ביגיעתו ושקידתו בספרים מוצא הכל… אכן יש שכתבו שאם התלמיד למד שנים רבות אצל רב אחד, וקיבל ממנו דרכה של תורה בעיון ובקיאות באופן שעי"ז נעשה לתלמיד חכם, אזי נחשב לרבו המובהק…ועוד יש שכתבו שכמו כן אם הוא תלמיד לרב אחד שמלמדו אוחרות חיים, מוסר וחסידות לדעת את הדרך אשר ילך בה ג"כ נחשב הרב לרבו המובהק, כי תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים".
דין גדול הדור כרבו המבוהק
אומרת הגמרא בברכות (לא:) "אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה" ומעירים התוספות "מורה הלכה בפני רבך את – ואף ע"פ שלא למד עדיין בפניו מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו".
מח' תרומת הדשן והמהרי"ק בהבנת התוס'
ויש לעיין האם רק במקרה ששני התנאים מתקימים (גם שבא ללמוד אצלו וגם שהוא גדול הדור) או שמספיק רק אחד מהם, ונחלקו בשאלה זאת תרומת הדשן והמהרי"ק, וז"ל תרומת הדשן (קלח) "וכ"ש אם הת"ח נחשב לגדול הדור, דחשיב לכל מילי כרבו אפי' לא למד כלום מלפניו, והכי אמרינן פ' אין עומדין במס' ברכות (דף לא ע"ב) דהא קאמר עלי הכהן לשמואל הנביא אתה מורה הלכה בפני רבך, ומקשו שם התוס' והא לא למד כלום לפניו, ומתרצין דגדול הדור היה, וגם בא ללמוד לפניו. נראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי', הא קמן דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דהיה חייב מיתה על הוראתו בפניו" תרומת הדשן סובר שלגדול דור יש דין רב מבהק גם אם האדם לא בא בשביל ללמוד אצלו, אולם המהרי"ק (קסט) כתב "ואשר הבאת ראיה מעלי שבקש להעניש שמואל הלא כתבו שם התוס' וז"ל בפני רבו ואף על גב דלא למד בפניו גדול הדור היה ובא ללמוד בפניו עכ"ל משמע דבעינן תרתי שיהיה גדול הדור מפורסם בדורו כעלי בדורו וגם שיבא ללמוד בפניו".
ולענ"ד קשה לי מדוע תרומת הדשן כותב "דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי". הרי ניתן להסביר בפשטות שכאשר אדם הוא גדול הדור עדיין אין לו דין רבו מובהק, וכאשר אדם בא ללמוד לפני רב רגיל אך עוד לא למד ממנו גם אין לו עדיין דין רב מובהק, אך כאשר הוא גדול הדור, ואדם בא ללמוד לפניו החובה בכבוד רבו חלה עלי וכבר מרגע זה, וסברה פשוטה היא. אולם יש סיוע לתרומת הדשן ולאו מטעמיה מתוס' בבא קמא (מא:) "לרבות ת"ח – וא"ת מפני שיבה תקום למה לי תיפוק ליה מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן (אבות פ"ד משנה י"ב) מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו", ולא הוסיפו בזה שבא ללמוד לפניו.
נראה שגם רש"י סבר שגדול הדור דינו כרב מובהק
רש"י כתב במספר מקומות שהלכו להקביל פני ראש הגולה, בסוכה י: "שלוחי מצוה אנן – להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל…" וכן בדף כו. "שלוחי מצוה אנן – שבאנו לשמוע הדרשה, ולהקביל פני ריש גלותא". ולכאורה איזה חיוב יש להקביל את פני ראש הגולה, ונראה שראש הגולה בסיפורים שם היה רב הונא שהיה ת"ח גדול ומתוקף תפקידו כראש הגולה וגם ת"ח גדול היה מוגדר כגדול הדור.
פסיקת הטור והשו"ע כדברי התוס'
וכן פסק הטור והשו"ע מרן "אם הוא מופלג בחכמה, אפילו אינו רבו, דינו כרבו מובהק. הגה: מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך, נקרא מופלג בחכמה (ת"ה סימן ח קל" ותוס')". ולפי"ז יוצא לכאורה שישנו חיוב להקביל פני גדול הדור, משום שדינו כרב מובהק. וכן כתב הרב וואזנר שהאשה השונמית אפיל ואם לא למדה מאלישע, משום שהיה גדול הדור היתה צריכה להקבילו. וז"ל "ועוד הרי אמרו סופ"ק דב"ב דחכם עדיף מנביא שאעפ"י שלא למד אצלו נחשב כרבו – כמש"כ תוס' ברכות ל"א ע"ב, וברמ"א יו"ד סי' רמ"ד ס"י יעש"ה, והי' אלישע גדול הדור שאעפ"י שלא למדה ממנו נחשב רבו כמבואר בפוסקים וא"ש הכל".
יש הסוברים שלא לכל נאמר שדינו כרב מובהק
כתב בעל פסקים ותשובות (עמ' קצח) "ביאר הש"ך שהכוונה שהוא מופלג בחכמה יותר משאר חכמי דורו ולא די שבעירו אין גדול ממנו… ולפי זה נמצא שדין זה נוהג ביחידים ממש ששתלן הקב"ה בכל דור ודור. ומתוף דברי השו"ע והרמ"א נראה שלא רק לעניין קימה יש לו דין רבו המובהק אלא לכל הדברים..אמנם יש מהאחרונים שכתבו שדווקא בפניו נתנו לגדול הדור דין רבו המובהק אבל שלא בפניו לא.
פסיקת אחרוני זמנינו
ובספר אורחות רבינו (חלק ב', עמ' קיב') כתב "אמר לי מו"ר זצוק"ל שדין קבלת פני רבו ברגל אינו נוהג בזמן הזה שזה היה רק בזמן הגמרא שהיה שייך רבו כי למדו בע"פ וקבל מרבו את כל או רוב תלמודו אבל בזמן הזה שלומדים מתוך גמרא לא שייך שיהיה רבו מובהק וע"י כך שמלמדו דרך הלימוד לא נעשה רבו כי יכול להתלמד ללמוד לבד ועוד מי יודע אם הדרך של רבו היא הנכונה… ובזה אינו חייב להקביל פניו. ושאלתיו שראית הגמרא להדין דקבלת פני רבו הוא מהשונמית שהלכה לאלישע ומה שייך אצלה רבו המובהק וענה לי שאלישע היה רבן של כל בני הגולה וכולם חייבים לקבל פניו". ורואים שסבור שאין כיום דין הקבלת פני רבו משום שאין כיום רב מובהק, וגם אין כיום גדול הדור, שהכוונה היא רק רבן של כל ישראל.
הגרי"ש אלישיב פסק (הובא בספר ברכת נפתלי עמ' נח) שחייבים להקביל פני גדול הדור ברגל. אולם הוסיף שכיום אין חיוב משום שמסתמא מוחלים על החיוב להקביל את פניהם ומשום שההקבלה היא מדרבנן ולא מדאו' מחילה מועילה.
ובחזון עובדיה כתב שישנו חיוב להקביל פני הרב ברגל.
ושאלתי למו"ר הרב טל שליט"א בגדר רבו מובהק וענה שלדעת החזון אי"ש גם כיום יש גדר רבו מובהק והוא מי שלימד את האדם את רוב דרכי העיון ועבודת ה'. ואכן יש חיוב עקרוני גם כיום להקביל פני רבו המובהק, וע"פ הגדר כנ"ל, אולם אמר שמשום שהלכה זו רופפת בידנו והלך אחר המנהג יש לחייב רק ברגל ולא בחודש ושבת, וכן משום שדין זה דרבנן וספק דרבנן לקולא. והוסיף ואמר שנראה לו שהרב אינו יכול למחול על כבודו בזה, משום שאין זה רק מצד כבוד הרב אלא גם מדין לימוד תורה.
