מלאכה בחול המועד – דאורייתא או דרבנן

א) הנה הגמ' בחגיגה (יז.) שואלת מנלן שיש תשלומין לעצרת 7 ימים? והגמ' עונה כמה תשובות והאחרונה שבהם: (בדף יח.) "וריש לקיש אמר וחג הקציר איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו לתשלומין. אמר רבי יוחנן אלא מעתה חג האסיף אי זהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אילימא ביום טוב מלאכה ביום טוב מי שרי אלא בחולו של מועד חולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה הכא נמי חג הבא בזמן קצירה מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מנהני מילי? (הגמ' מביאה כמה דרשות וקצרתי רק את הדרשות הנצרכות)…רבי יונתן אומר אינו צריך קל וחומר ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. ע"כ.
ולכאורה פשטות הגמרא שחול המועד אסור במלאכה מדאורייתא.


תוס' שסובר דרבנן
וכ' התוס' (בד"ה חולו) להוכיח שחוש"מ אסור בעשיית מלאכה מדרבנן ואלו דבריו א. א"א לומר שחוש"מ אסור בעשיית מלאכה מהתורה כי לא מצינו איסור תורה שמקצתו אסור ומקצתו מותר והרי בחוה"מ מותר דבר העבד. ב. במגילה (כא.) שנינו כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף קורין ד כגו' חוש"מ ור"ח, מוכח שחוה"מ הוא לא יו"ט וא"כ הוא לא אסור בעשיית מלאכה מהתורה כיו"ט. ג. במשנה הנ"ל הושוו את ר"ח לחוה"מ מה ר"ח לא אסור בעשיית מלאכה אלא מדרבנן כמו שאמרו בירושלמי (פסחים פ"ד,ה"א) שהוא מנהג אף חוה"מ מדרבנן בלבד. ד. אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ג): כלום "אסרו" לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין, משמע ש"אסרו" הוא חכמים כי תורה צריך לומר אסר השי"ת. ה. במו"ק (יב:) על מה שאמרה המשנה ובלבד שלא יכוון מלאכתו למועד שאלה הגמ' כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בניו אחריו אם תימצי לומר צרם אזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא "דאורייתא", משמע שרק צרם באוזן בכור הוא דאורייתא ולא כיון מלאכה במועד וי"ל שמכיוון מלאכתו במועד מדבר רק על מלאכה שהיא לא מהתורה אבל שאר מלאכות הם מתורה ואין מכאן ראיה. עכת"ד.


הערות על התוס'
ויש להשיב על דבר התוס' א. מש"כ שהיכן מצינו איסור שמקצתו דבר ומקצתו מותר, מצינו כמה וכמה דברים שאסורים מהתורה וחכמים התירו חלק הנה הטורי אבן באבני מילאוים (חגיגה שם) הביא שיו"ט מותר באוכל נפש ואסור בשאר מלאכות ואע"פ שי"ל ע"ד ששם התורה התירה מפורש מ"מ האבני מלאוים הביא עוד דין שמקצתו מותר ומקצתו אסור שבכריתות (ט.) שלפי ת"ק לגר תושב אסור לעשות מלאכה בשבת כישראל בחוה"מ וביבמות (מח.) למדו את זה מהפסוק וינפש בנ אמתך והגר עכ"ד ואע"פ שת"ק נדחה מההלכה מ"מ ההנחת יסוד שלו לא נדחתה מההלכה כדמצינו בביצה (ב.) שר"נ נדחה בגמ' ואעפ"כ את ההנחת יסוד שלו שאין מוקצה בשבת ויש ביו"ט לא דחינו אלא היא נפסקה להלכה ברי"ף (שבת ח. וסוף ביצה) וברמב"ם (הל' שביתת יו"ט א,יז) ודו"ק, וע' באבני מלאוים הנ"ל שהביא עוד דינים כאלו. גם הב"י (תקל) הביא שמצינו ביה"כ שאסור ב 5 עינויים (יומא פ"ח מ"א) מהתורה כמו שכ' הר"ן שם ואעפ"כ מותר לצורך מלך וכלה, אומנם י"ל דבריו ע"פ מש"כ היראים (סי' תכ) שרחיצת מיעוט גופו הוא מדרבנן. ומ"מ אפשר לומר שכיון שפסוק אחד משמע שצריך להיות מותר מלאכה בחוה"מ מלאכה שנ': (ויקרא פ"כג פסוקים ז – ח) ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו: והקרבתם אשה ליקוק שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו. משמע שרק יום ראשון ושבעי אסורים בעשיית מלאכה ופסוק אחד אומר (שמות כג,טו. לד,יח) תשמור שבעת ימים, או שאר הפסוקים שהבאו בגמ' לכן משמע שמסרו הכתוב לחכמים.
ב. מש"כ שחוש"מ לא נקרא יו"ט י"ל שבאמת לא צריך שחש"מ יקרא יו"ט, ועוד שמצינו שחוש"מ נקרא יו"ט במסכת סוכה (כט.) "קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא יו"ט שני" ופירש המאירי יו"ט שני היינו שאר הימים חוץ מיו"ט ראשון היינו חוש"מ, אומנם באמת י"ל שהרמב"ם כ' וז"ל: כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד "אבל ביום טוב שני עם שאר הימים" הכל כשר עכ"ל, משמע שהבין שיו"ט שני היינו יו"ט שני של גליות ואפשר שהתו' סובר כמותו ודו"ק, ואח"כ מצאתי שהגר"א בבארו על השו"ע (תקל) הביא את הגמ' בסוכה הנ"ל לראיה שחוש"מ נקרא יו"ט, ועכשיו ראיתי באימרי שמואל על המעשה רב (אות קעד) שהביא עוד גמ' שחוה"מ נקרא יו"ט מהגמ' במו"ק (יד:) שכ' "והא קא ממני משמחת יו"ט" והכוונה על כל הרגל בכלל חוה"מ.
ג. מש"כ שהשוו ר"ח לחוש"מ הריטב"א (ריש מו"ק) כ' שם שכך טען בה"ג (סי' כ) שזה דרבנן והוכיח מהמשנה הנ"ל וענה עליו הריטב"א שאם כדברי התוס' שמשווים בין ר"ח לחש"מ א"כ היה חוש"מ אסור רק ממנהג וודאי שלא כך.
ד. מש"כ ש"אסרו" משמע דרבנן מצינו כבר במשנה (סוכה מא.) שאמרו "מפני שאמרו חכמים" ואעפ"כ זה דאורייתא כמש"כ התפא"י שם והביא שכן מצינו בזבחים (עט.), וע' במאירי שהביא את הירושלמי וגרס בו תיקנו, שהוא ממש לשון דרבנן והוכיח שהאיסור הוא מדרבנן, ויש להביא ראיה מהגמ' בשבעות (מה.) לדבריו שתיקנו הוא לישנא של דרבנן, ע"ש ודו"ק היטב. אומנם הריטב"א (שם) הביא את הירושלמי והביא ממנו ראיה אחרת שהירושלמי כ' וז"ל: א"ר בא בר ממל אילו היה לי מי שיומנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין. וכ' הריטב"א שאם חוש"מ אסור מהתורה איך ר' בא רצה להתירו ותירץ שר' בא רצה להתיר את אותם מלאכות שהם מדרבנן שחלק מהמלאכות הם דרבנן כגו' טירחא יתרה היא מדרבנן אם זה בדבר העבד וכ"כ הרמב"ן (ריש מו"ק). והטורי אבן באבני מילאוים (מודפס בסוף הטורי אבן חגיגה יח.) כ' שאפשר לומר שהירושלמי חולק על הבבלי שמש"כ הירושלמי הייתי מתיר בשר בכור לשקול בשוק משמע שסובר שלשקול בשר בשוק זה דרבנן ואין כן סברת הבבלי וכמש"כ התוס' (בכורות כא: ד"ה אכילה ולא. ד"ה בחוץ), אומנם ע' בבאור הגאון ר"ח קניבסקי שליט"א על הירושלמי שמוכיח מזבחים (עה:) שהאיסור למכור הוא מדרבנן בלבד, וכ"כ הכתר מלך (פ"א ה"יב מהל' איסורי מזבח) להוכיח דאיסור מכירת בשר בכור בלטרא ובאטליז הוא מדרבנן וכ' שכן הוא דעת הרמב"ן והרא"ש והטור והשו"ע ע"ש. לכן לענ"ד אפשר לומר בפשיטות שהירושלמי דיבר בגוזמא היינו כמה חמור זה שהם בחוש"מ אוכלים ופחזים וכן נינצל ממש"כ הרא"ש בכתובות (פ"י סי' י ועוד) שאנחנו צריכים להשוות את התלמודים זה לזה כמה שנוכל.
ה. מש"כ להקשות ממה שאמרו שדווקא צרם באוזן בכור הוא דאורייתא משמע שחוש"מ מדרבנן כבר ענה ע"ז התוס' כמש"כ, וע' בתוס' (מו"ק יב: ד"ה אם) שלא גרס דאורייתא לגבי צרם בבכור אומנם ע' בתרומת הדשן לר' צמח הכהן מג'רבא מה שהקשה על התוס' במו"ק וסיים וצ"ע לישב בדוחק ע"ש.


קשיות על התוס' שסובר שאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן
ב) והנה התוס' הנ"ל הקשה על עצמו שלוש קושיות ותירצם ונכנס להנחת יסוד שלהם, קושיה א' בגמ' מו"ק (יא:) אמרו: לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא, ושרי, אלא אפילו במועד, דאיסור מלאכה "מדאורייתא", במקום פסידא – שרו רבנן, מוכח שמלאכה בחוה"מ אסורה מהתורה וי"ל שכיון שיש לה קרא ורמז בפסוק נקראת דאורייתא. וע"ע במאירי בר"ה (ט.) ובביצה (ל.) שפעמים קוראים לדיני דרבנן דאורייתא. קושיה ב' בגמ' חגיגה הנ"ל אמרו שמש"כ "חג האסיף" בתורה אין הכוונה חוש"מ כי חוש"מ אסור בעשיית מלאכה, וקשה שאם מן התורה מותר חוש"מ בעשיית מלאכה א"כ הגמ' יכלה לומר שמש"כ חג האסיף לעולם חוש"מ ומה שהוא אסור הכוונה אסור מדרבנן אבל מותר מהתורה, ותירץ התוס' הנ"ל שכיון שפסוק מפורש אומר מותר לא מסתבר שחכמים יאסרו אותו, וכן נראה לי להוכיח שמשם אין ראיה שוחש"מ אסור מהתורה שהרי גם מה שאמרו שם יו"ט מי שרי לפי רוב ככל הראשונים קצירה ביו"ט היא רק דרבנן ע' רמב"ם (יו"ט א) ור"ן ורא"ש (ביצה רפ"ג) ועוד וא"כ כמו שאמרנו קצירה ביו"ט מי שרי ואעפ"כ הקצירה אסורה רק מדרבנן כיו"ט כן י"ל לגבי חוש"מ וי"ל (וע' בטורי אבן בחגיגה שעל פיו נבנו דברנו ע' מה שדחה וישיב שם). קושיה ג' שבגמ' בע"ז (כא:) אמרו שבמלאכת חוש"מ שייך "לפני עור לא תתן מכשול" וקשה שהרי לפני עור לא תתן מכשול שייך רק בדאורייתא וי"ל שכיון שיש לו סמך בתורה נחשב כדין דאורייתא לדין לפני עור וע"ע בתוס' בע"ז שם.
ועוד אפשר לתרץ על הקושיה הראשונה שמש"כ בגמ' "אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא" צ"ל "אלא אפילו חוש"מ דאורייתא" ולא לגרוס מלאכה וכמו שגרס התוס' בחגיגה בגמ' הנ"ל, וא"כ י"ל שמה שאמרו חוש"מ דאורייתא הכוונה שמקריבים בו קורבן מהתורה אבל לא שמלאכות בו מהתורה וכמו שמצינו שאמרו בגמ' שבת (כד.) ובר"ה (יט.) ובתענית (יז:) "ר"ח דאורייתא", אומנם יש להקשות ע"ז שא"כ יוצא שמש"כ אבל דרבנן היינו שבכלל אין לו שום דין תורה וזה אינו שהרי כ' הרמב"ם (הל' אבל א,א) שאבל חייב להתאבל מהתורה וכ"כ התוס' (מו"ק יד: ד"ה עשה) אומנם בכל מקרא קשה שהרי כ' הרמב"ם (הל' אבל ה,א) שגם מלאכה לאבל ביום הראשון אסורה מהתורה, אלא מוכרחים לומר שהגמ' מדברת על שאר ימי אבלות חוץ מהיום הראשון וא"כ התרוץ חי וקים.


דבר שהתורה התירתו חכמים לא יכולים לאסרו
ג) ונראה שהתוס' סובר כריטב"א (ר"ה טז. ד"ה תניא) שכ' שאסמכתא הינו דין דרבנן שהתורה התכוונה לרמוז עליו לכן יש לו צד של תורה, אומנם לפי הרמב"ם (בהקדמה למשנה) שסובר שהתורה לא התכוונה לרמוז עליו אלא חכמים שכ' הרמב"ם לאחר שדיבר מה זה הסמכתא וז"ל: ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המידות ואין להם רמז בכל התורה "אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום" עכ"ל מוכח שדעת הרמב"ם שלא כריטב"א א"כ איך הוא יתרץ את קושית התוס' שהרי הוא סובר שמלאכת חוש"מ אסורה מדרבנן כדלקמן באות ד, והכוזרי (מאמר ג אות עג) ג"כ סובר כרמב"ם, וי"ל ע"פ מש"כ הט"ז באו"ח (סי' תקפח ס"ק ה) והניף ידו שנית ביו"ד (סי' קיז ס"ק א) ועוד בה שלשיה בחוש"מ (סי' ב) שדבר שהתורה התירה במפורש חכמים לא יכולים לאסרו ולכן כיון שכ' חג האסיף חכמים לא יכולים לומר שאסור לאסוף בו, וכ"כ מדנפשיה האור החיים בספרו ראשון לציון (חגיגה יח.) וע"ע בכ"מ (על הרמב"ם הל' מלכים ומלחמות ג,ז) ובלח"מ ורע"א שם, וע"ע בשו"ת חתם סופר ח"ב ( חיו"ד סי' קט) ובשו"ת רע"א (מהדורה קמא סי' עד ד"ה והנה) ןבתוס' ב"מ (סד: ד"ה ולא, ע: ד"ה תשיך) ובריטב"א (ר"ה לב: ד"ה מתני' שופר) ובמקום אחר נאריך בס"ד ואכמ"ל.


עוד ראשונים הסוברים שמלאכה בחוש"מ אסורה מדרבנן
ד) והנה כדברי התוס' שמלאכה בחוש"מ מדרבנן כ' הרא"ש המאירי (ריש מו"ק) וכ"כ עוד המאירי בביצה (ל.) ורבינו גרשום בבכורות (לד: ד"ה או את"ל) וכ"כ היראים (סוף סי' שד) וכ"כ הריטב"א (ריש מו"ק) שכ' בה"ג (סי' כ) ובאמת בה"ג אחר שהביא המשנה במגילה (כא.) שאמרה: כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף קורין ד כגו' חוש"מ ור"ח, כ' בה"ג בזה"ל: ומהכא משמע דשרי למיעבד מלאכה בחולו של מועד מאי דשרו רבנן עכ"ל, והמשנ"ב אחר שהביא שהשל"ג (ריש מו"ק) והגהות מימניות (הל' שביתת יו"ט פ"ז) כ' שדעת בה"ג שהאיסור מדרבנן כ': עיינתי בבה"ג ולא מוכח מדי אדרבה משמע קצת שהולך בשיטת הראשונים שהוא דאורייתא אלא שמסרו הכתוב לחכמים ע"כ. (ההגהות מימוניות לא נמצא) אומנם לענ"ד מדכתב בה"ג שמשנה הנ"ל משמע שיש מלאכות שמותרות נראה שהבין כתוס' (באות ג) שאם לא למה לו להביא את המשנה הנ"ל.
וכן נראה דעת הרמב"ם שכ' בזה"ל: חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא (ויקרא כג, ל"ז) מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו "מדברי סופרים", ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו. ע"כ ונראה שדברי סופרים ברמב"ם הכוונה דרבנן וכמו שמוכח מהרבה מקומות ע' הל' שבת (ה,א. כז,א ל,א) והל' תענית (א,ד) והל' חנוכה (ג,ו) והל' אישות (א,ו) ועוד הרבה, אומנם ברמב"ם בפה"מ שכ' וז"ל: בא "בקבלה" שחולו של מועד אסור בעשית מלאכה. אומנם אפשר לומר שקבלה הכוונה לדבר שחכמים קיבלו מחכמים שלפניהם וכמו שמצינו שקרא הרמב"ם קבלה לדין דרבנן ע' פה"מ לרמב"ם סוכה (ב,ז) וע' בר"ן שם, וע"ע הל' אישות (א,ו) שכ' וז"ל: ויש נשים אחרות שאסורות מפי "הקבלה" ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות ע"כ, והרי שניות ודאי הם דרבנן וכמו שאמרו במשנה (ב.ד. ט,ג) שניות מדברי סופרים, לכן נראה מכל הני שהרמב"ם סובר שחוש"מ אסור בעשיית מלאכה מדרבנן וכ"כ בדעתו בפשיטות המ"מ והרמ"ך וההשלמה בהשגות והב"י ונושאי כלי השו"ע (בסי' תקל) וכ"כ הערוך השולחן (סעיף ג) והגר"מ לוי בשו"ת תפלה למשה ח"ב (סי' כד אות ב) ועוד, אומנם ע' בברכ"י (תקל) שכ' שיש מחלוקת האם המ"מ סובר שלדעת הרמב"ם הוא מהתורה או מדרבנן והברכ"י שם החזיק שדעת המ"מ ברמב"ם שהאיסור הוא מדרבנן וכן עיקר שדעת הרמב"ם שהוא מדרבנן ולא כמו שיוצא ממש"כ הפניאל אביעזר (בקובץ אסיף ח"ד עמ' 343-309) וע"ע בפה"מ לרמב"ם (כלים יז,יב) שכ' וז"ל: כי כל מה שלא נתבאר בלשון התורה מדברי סופרים קוראין אותו "ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני", כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה עכ"ל, אומנם בנידון דנן רוב ככל האחרונים הבינו ברמב"ם שהוא סובר דרבנן, וכן נראה לי להוכיח ממש"כ הרמב"ם למה אסרו בו מלאכות כדי שלא יהיה כחול לכל דבר והרי גם טעם זה כ' הרמב"ם לאיסור מוקצה (בהל' שבת כד,יג) והרי איסור מוקצה הוא דרבנן ואם בשבת טעם זה אמרו לאיסור מוקצה שהוא מדרבנן ק"ו לאיסור חוש"מ שיהיה רק מדרבנן וי"ל ודו"ק. ולאחר זמן מצאתי הוכחה ניצחת שדעת הרמב"ם שחוה"מ אסור במלאכה מדרבנן שכתב הרמב"ם (הל' יו"ט ח, יח) לגבי ערב פסח וז"ל: יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד. עכ"ל. והרי ערב פסח ודאי אסור רק מדברנן. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סי' רי) שאיסור מלאכה בחוש"מ הוא מדרבנן, ומש"כ בח"ג (סי' קס) שחנוכה ופורים אסורים בתענית וכ"ש "חוה"מ שהוא מהתורה" י"ל שהכוונה שמקריבים בו קורבן מהתורה וכדו' לא שמלאכות בו אסורים מדאורייתא וכמו שמצינו שאמרו בגמ' שבת (כד.) ובר"ה (יט.) ובתענית (יז:) "ר"ח דאורייתא", וכן דעת הטור (תקל) שחוש"מ אסור מדרבנן.
ועתה ראיתי להרה"ג הרב שטרנבוך שליט"א במועדים וזמנים השלם ח"ד (סי' רצו ד"ה ובמק"א) שכ' שאף לפוסקים שסוברים שהאיסור הוא מדרבנן הכוונה רק שחרב הבית אבל בזמן הבית האיסור הוא מהתורה לכו"ע, וכבר קידמו האבני מילאוים (שם) וכ' כיון שמקריבים קורבן הוא אסור מהתורה באותו יום, אומנם לענ"ד מוכח מהרמב"ם לא כך גם מפני שהרמב"ם כ' דינים הנוהגים לדורות והיה צריך לכ' שבזמן המקדש האיסור מהתורה וגם מפני שהרמב"ם כ' למה "חכמים" אסרו בו מלאכה כיון שמקרבים בו קורבן ודו"ק. וגם בגוף ההוכחה של הטורי אבן מהירושלמי (שהובאה בר"ן פסחים ריש פרק מקום שנהגו) שיום שמקריבים בו קורבן הוא אסור מהתורה במלאכה, כ' הר"ן (שם) והחזיק בדבריו המהרש"א בגליון מהרש"א (ב"מ סד: ויו"ד סי' קיז ד"ה ט"ז ס"ק א ונראה לתרץ וכו') שהאיסור להקריב ביום הזה הוא רק מדרבנן, וגם לתוס' בפסחים (ר"פ מקום שנהגו) שכ' שאיסור מלאכה הוא מהתורה הרי כ' שם שגם שחרב בית המקדש עדיין הוא אסור במלאכה מהתורה וא"כ גם כן היה צריך לכ' כך ומזה שלא כ' כך מוכח שחוה"מ גם בזמן הבית היה אסור במלאכה מהתורה.


ראשונים הסוברים שחוש"מ אסור מהתורה ודעת הרי"ף
ה) כל קבל חזתי לרש"י כת"י (יג. ד"ה דאיסרא דאורייתא) שכ' שחוש"מ אסור בעשיית מלאכה מהתורה וכ"כ האור זרוע (הל' תפלין סי' תקפט) וכ' שהוא חוזר בו ממה שהוא כ' בהל' שבת (סי' פה), וכ"כ שיבולי הלקט (סי' רכג) וכן מוכח מהתוס' בערובין (צו. ד"ה) שכ' וז"ל: ולכאורה אין להניח תפילין בחוה"מ שא"צ אות דאסור במלאכה בדבר שאינו אבד ועוד דחייב בסוכה בחג ובפסח אסור באכילת חמץ עכ"ל, ואם איסור מלאכה היה רק מדרבנן התוס' לא היו אומרים כזה בקלות שכיון שאסור בעשיית מלאכה מדרבנן גם לא צריך להניח בו תפלין וי"ל, וא"כ גם מתוס' רבינו פרץ (שם ד"ה יצאו) מוכח שסובר שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה. והריטב"א (ריש מו"ק) כ' שמלאכת חוש"מ אסור מהתורה ויש מלאכות שאסורים מדרבנן כגו' טירחא יתרה וכ"כ הרמב"ן (שם). ומש"כ המ"מ (יו"ט ז,א) שאף אחד ממונה המצוות לא מנה את חוש"מ מהתורה אינו כן שהחינוך (מצווה שכג) מנה אותה כדאורייתא (והמ"מ לא נ"ל הספיק לראות את החינוך).
ונראה שרש"י מסכים שחלק מלאכות אסורות מהתורה וגם חלק מדרבנן, אומנם המ"מ אחר שכ' שלרמב"ם האיסור הוא מדרבנן כ' וז"ל: אבל הרמב"ן ז"ל "הטיל פשרה" ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינו דבר האבד אסורה מן התורה ושהוא לצורך המועד מותר בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינו דבר האבד וכן כל שהוא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית בה טירחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו כמו שיתבאר. עכ"ל וכ"כ השלטי גיבורים (על הרי"ף ריש מו"ק) והבאה"ל (תקל) שהרמב"ן הטיל פשרה, משמע שהטיל פשרה הכוונה שרש"י סובר דאורייתא הכל ורמב"ם סובר דרבנן הכל והרמב"ן הטיל פשרה, אומנם המעיין במ"מ ישר יחזו פנימו שהמ"מ לא הביא את רש"י שסובר דאורייתא לא הביא אף אחד אלא רק דן ברמב"ם ואח"כ כ' שהרמב"ן הטיל פשרה וכוונתו לא שרש"י חולק אלא שהרמב"ן לא סובר שהכל מהתורה, וכן מוכח מהריטב"א שרש"י לא חולק שכ' הריטב"א וז"ל: ואעפ"כ כדברי רש"י ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל נראה עיקר, משמע שהם לא חולקים וי"ל, ואע"פ שהמחצית השקל והפמ"ג והלבושי שרד (סי' תקל) והרה"ג הרב שבתאי לוי בספרו מועדי ה' (פ"א) כ' שיש שלוש שיטות נראה שעיקר שרש"י לא חולק על הריטב"א והרמב"ן ואפושי מחלוקת לא מפשינן וכן נראה מדברי ערוך השולחן (סי' תקל סעיף ב-ג) שהרמב"ן לא חולק על רש"י שהביא רק שתי דעות, וכן נראה מהבאור הלכה שאחר שהביא פוסקים שסוברים שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה כ' וז"ל: והנה לפי דעת כל הפוסקים האלו כשיזדמן איזה ספק במלאכת חוה"מ [לבד מהדברים שלדעת הרמב"ן והרשב"א הם דרבנן] צריך להחמיר דהוא ספק בשל תורה, ומש"כ בסוגרים לבד כ' את זה על כל מי שאמר שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה ודו"ק וי"ל.
והנה כ' הטור (תקלו,ד) שדעת הרי"ף גם שהמלאכה אסורה מדאורייתא וכ' שם הב"י וז"ל: איני יודע מנין לו שאם מפני שכתב (ריש מו"ק) הברייתות דילפי מקראי דמלאכת חול המועד דאורייתא אין משם ראיה דהא איכא למימר דאף על גב דסבר דאסמכתות בעלמא נינהו כתבם. ובגליון המיוחס לב"י (מובא בהוצאת המאור) כ' שנראה שלמד כן הטור שזה שהביא הרי"ף (בריש מו"ק) את הברייתא של ר' יונתן שלמד מק"ו ולפי דבריו מוכח שהאיסור הוא מהתורה, ועוד שהריף הביא את כל הגמ' בחגיגה ואם הרי"ף סובר דרבנן לא היה לו להאריך כל כך. אומנם לענ"ד י"ל ע"ד שהרי היראים (סוף סי' שד) הביא את כל הבריתות ועאפ"כ כ' שהאיסור הוא מדרבנן, וגם יש לפקפק בגליון הנ"ל אם באמת הוא של הב"י, אומנם הבאור הלכה אעפ"כ החזיק שהרי"ף סובר שמלאכות אסורות מהתורה.


הוכחות שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה ודחית ההוכחה שהוא מדרבנן
ו) והנה מוכח מהגמ' בתמורה (יד:) שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה שאמרו שם: כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד וכ"כ שם בחידושי הגרי"ז מבריסק בזה"ל: קשה על שיטת הר"מ מדבריו בהל' חגיגה (פ"א הל"י) דאתי קרא להתיר להקריבם בחוש"מ והרי ס"ל בהל' יו"ט (פ"ז הל"א) דחוש"מ אינו אלא מדרבנן וצ"ע עכ"ל, וכבר הקשה את זה לפניו הטורי אבן באבני מילאוים (חגיגיה יח.) ותירץ במנחת חינוך (מצווה שכג אות ג) שלהקריב נדרים ונדבות צריך להיות אסור מדרבנן ולהכי הביאה הגמ' פסוק לומר שחכמים לא יכולים לאסור את הקרבתם כי דבר שהתורה התירה חכמים לא יכולים לומר שהוא אסור וכמו שכ' הט"ז (ע' לעיל באות ב) וכן תירץ בנחל איתן על הרמב"ם (הל' יו"ט ז,א). אומנם לענ"ד יש לדחות את התרוץ הנ"ל מהגמ' בר"ה (כט.) מוכח שא"א לומר כך שהגמ' אומרת שאפשר ללמוד שאסור לתקוע בשופר בשבת מפסוקים, ואז הגמ' דוחה את האפשרות ללמוד את זה מפסוק שהרי אין שום איסור מהתורה בתקיעה שהרי זה לא מלאכה ולמה יש פסוק שאוסר לתקוע ביו"ט, ולמה לא אמרה הגמ' שהפסוק בא לומר שלחכמים אין רשות להתיר, אלא ודאי א"א לתרץ כך, ודו"ק. וכן מוכח מהגמ' בשבת (קלא:) כהאי גוונה [ומהגמ' בסוכה (מג.) לפי התוס' (מב: ד"ה טלוטול) שסוברים שלולב שייך בו דין מוקצה, וכ"נ מרש"י (ד"ה טלטול בעלמא) שאוסר לולב בטילוטל משום מוקצה, וכתבתי בזה במ"א ואכמ"ל וע"ש היטב ודו"ק]. וע"ע בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תניניא (חיו"ד סי' סב) שכ' שא"א לומר סברא כזו שהתורה כתבה משהו כדי שחז"ל לא יוכלו לאוסרו. ועוד יש לדקדק למה כ' הגרי"ז מבריסק להקשות מהרמב"ם על הרמב"ם למה לא הקשה מהגמ' על הרמב"ם ונ"ל שכיון שבגמ' ביצה (יט:) יש סתירה לגמ' הנ"ל וכמו שכ' באבני מילואים (חגיגה יח.) א"כ אם הרמב"ם לא היה מביא את הגמ' בתמורה היה אפשר לומר שהרמב"ם לא סובר כך לכך הקשה שגרי"ז שהרי הרמב"ם פסק את הגמ' בתמורה.
ועוד מוכח מהגמ' בכריתות (ט.) שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה שאמרו שם: ת"ר גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד ר"ע אומר כישראל בי"ט ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול רש"א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. והרי דין גר תושב בשמירת שבת הוא מהתורה כמו שאמרו ביבמות (מח.) שלומדים את הדרשות הנ"ל ממש"כ: וינפש בן אמתך והגר, והנה השווה בין דין דאורייתא לדין חוש"מ מוכח שחוש"מ מהתורה וכ"כ להוכיח מהגמ' הנ"ל באבני מילאויים הנ"ל אומנם י"ל שחכמים קבעו שמש"כ בתורה "וינפש" הכוונה שביתה ממלאכות חלקית והדבר מסור לחכמים והם קבעו שהדין שלו הוא שמותר בדבר העבד וכדו' כדין חוה"מ וכן דחה דבריו בנחל איתן (על הרמב"ם יו"ט ז,א).
ועוד הוכיח האבני מילאוים שאיסור מלאכות הוא מהתורה מהגמ' בביצה: (יט:) רבי שמעון אומר הרי הוא אומר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. והגמ' בהבנה הראשונה הבינה שהכוונה שאסור להקריב קורבנות בחוה"מ ואם חוה"מ מדרבנן למה הביאה הגמ' קרא לאסור הרי האיסור הוא מדרבנן עכ"ד וי"ל ע"ד כמו שכ' המנחת חינוך והנחל איתן על קושית הגרי"ז מבריסק.
ועוד הוכיח הריטב"א (ריש מו"ק) ממה שאמרה הגמ' מכלל דתרויהו ס"ל שחוש"מ אסור בעשיית מלאכה, והרי פשיטא שאסור לעשות מלאכה בו אלא ודאי בא לחדש שאסור לעשות מלאכה מהתורה.
ולא אכחד שראיתי בהגהות הרמ"ך (על הרמב"ם יו"ט ז,א) שכ' להוכיח שחוש"מ אסור מדרבנן שאמרו במו"ק (יב סע"א וריש ע"ב) אמר אביי: נקטינן, הלכות מועד כהלכות שבת; יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. וכמו שבשבת פטור אבל אסור הוא דרבנן (ע' רמב"ם הל' שבת א,ג) כך בחוש"מ האיסור הוא מדרבנן עכ"ד, אומנם לענ"ד י"ל שמש"כ כהל' היינו לעניין שיש כאלו שמותר ויש כאלה שלכתחילה אסור ולא האם הם מהתורה או מדרבנן, וכן מוכח מהגמ' בסנהדרין (סז:) שהגמ' אמרה: אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה. ע"כ, והרי אוחז את העיניים איסרו מהתורה כמש"כ הב"ח ביו"ד (קעט) בדעת הרמב"ם (הל' ע"ז פ"יא ה"ט וה"טו") וכ"כ הגרע"י בשו"ת יחווה דעת ח"ג (סי' סח) ואעפ"כ קראו לו פטור אבל אסור א"כ גם בנידון דנן אפשר לומר שאיסור מלאכה הוא מהתורה.


דעת השו"ע והאחרונים
ז) ועתה נעבור לדעת רבותנו האחרונים, הנה הב"י (סי' תקל) כ' וז"ל: ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין (חגיגה יח.) אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם וכעין מה שכתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום) גבי עינויי דיום הכפורים בר מאכילה ושתיה וכן מבואר בהדיא בפרק אין דורשין בברייתא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת. עכ"ל ונראה שדעתו שאסור מהתורה, ובשו"ע כ' בזה"ל: חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר. וכ' המג"א וז"ל: לפי צורך הענין וכו'. משמע דס"ל שמלאכת ח"ה דאורייתא אלא שמסרו לחכמים והב"ח הכריע כהרמב"ן שכל שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסור מדאורייתא ע"ש ובסי' תקל"ח משמע דס"ל להרב"י שמלאכת ח"ה הם דרבנן. עכ"ל, (ומש"כ המג"א משמע דס"ל … דאורייתא צריך לשים לב שהוא כ' את זה על הרמ"א) והב"י כ' בסי' תקלח,א הסביר למה אנו פוסקים לקולא בדין של טירחא מסוימת וכ' ספקא "דרבנן" לקולא וכ"כ עוד הב"י (בתקלז,טו)והגדיל לכ' בזה"ל: דאיסור מלאכה בחול המועד דרבנן. משמע שסובר שמלאכת חוש"מ אסורה מדרבנן, ונאמר בזה שתי תרוצים הרה"ג הרב שבתאי לוי במועדי ה' (פ"א) תירץ שבדין טרחה שכ' הב"י ספק דרבנן לקולא הכוונה שטרחה היא אסורה רק מדרבנן וכמו שכ' הרמב"ן אבל שאר המלאכות אסורות מהתורה, אמנם הרה"ג הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף (תקל, הערה ז ד"ה ביבאור דברי הב"י וכו' עמ' תשמח) כ' שהלבושי שרד בספרו נאות דשא (ירושלים תשכ"ב בקונ' כד הקמח ס"ס עמ' ט) כ' שמש"כ הב"י "לע"ד" היינו שכך נראה לב"י אבל לדינא הוא פוסק כשני עמודי הוראה רמב"ם ורא"ש, וכן נראה שהבין בשו"ע הבאור הלכה (בסוף סי' תקל) אומנם סיים הביאור הלכה בזה"ל: אפשר שלא ראה כל הני ראשונים שהבאתי ועכ"פ אין למהר להקל כ"א לצורך גדול. וכן מצאתי להרה"ג המופלא הגר"מ לוי בתפלה למשה ח"ב (סי' כד אות ב) שכ' אגב אורחא שלפי השו"ע איסור מלאכה בחוש"מ הוא מדרבנן, וחלק על אחיו הרה"ג הרב שבתאי, אומנם לענ"ד דברי הרה"ג שבתאי לוי עיקר שמש"כ השו"ע בסי' תקל עיקר, ששם עיקר דיברו על מלאכות חוש"מ אם מדרבנן או דאורייתא ואם מש"כ לע"ד וכו' לא היה לדינא היה לו לפרש, ואפי' אם נאמר שיש סתירה הולכים לפי סי' תקל ששם עיקר דיברו על מלאכות חוש"מ וכמו שכ' כיו"ב המ"מ והמעשה רוקח (הל' ס"ת ז,טז).
גם הב"ח (תקל) פסק כרמב"ן שחוש"מ אסור בעשיית מלאכה מהתורה חוץ מכמה דברים שהם לא מלאכות כגו' טירחא יתרה שהיא לא מל"ט מלאכות שבת וכן נראה דעת הרמ"א וכמו שכ' המג"א וכ"כ בדעתו בפשיטות הגר"א, וכן נראה דעת המשנ"ב שכ': ומאוד יש ליזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים דאחז"ל המבזה את המועדות [דהיינו שעושה בהן מלאכה כפירש"י] כאלו עובד עכו"ם, ובשער הציון (אות ג) כ' שזה רק לדעת מי שאומר שחוש"מ אסור במלאכה מהתורה וכיון שהמשנ"ב אעפ"כ הביא את הדין הזה להלכה מוכח שסובר שאסור במלאכה מהתורה, אומנם עתה ראיתי בספר שמירת המועד כהלכתו (פ"א הערה 6) שכ' שצ"ע ממש"כ המשנ"ב (סי' לא ס"ק ו) לעניין הנחת תפלין בחוש"מ שכ' למה מניחין תפלין בחוש"מ כי מהתורה מותר לעשות מלאכה בחוש"מ אומנם העיקר כמו שכ' המשנ"ב בתקל וכמו שכ' לגבי הב"י, וכ"פ במועדי ה' (פ"א) אומנם הילקוט יוסף (תקלז) פסק שהכל מדרבנן וכן נראה שהסכים הגר"מ לוי בתפלה למשה ח"ב (סי' כד אות ב).
המורם מכל האמור: שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהיא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינה דבר האבד וכן כל שהיא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית ביה טרחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו (לשון הב"י בסי' תקל שהעתיק לשון הנמוקי יוסף) וכן נראה דעת השו"ע והרמ"א וכ"פ המ"ב.
הנלעד"כ להלכה, ולמעשה אם יסכמו עמי רבנן, וכבר אמרו אין הכרעת תלמיד מכרעת (ע' שבת מ.) ועוד אמרו אין למדים מין התלמיד (ע' מאירי ב"ב קל:).

שתפו את המאמר:

Share on email
Share on whatsapp
Share on facebook

עוד מאמרים מעניינים

אירועים ופעילויות

מצטער פטור מן הסוכה

ישנו דבר ייחודי ומענין במצוות סוכה שלא מצאנו כמעט באף מצווה והוא: "מצטער פטור מן הסוכה" וכי מצטער פטור משמירת שבת? מתפילה? כולנו מכירים את הסיסמא הזו. אבל מה מקורה? מי נקרא מצטער? למה מצטער פטור?

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

גדר הולכי דרכים

כיום אדם שנוסע בחג הסוכות לכאורה אמור להיות פטור מישיבה בסוכה בשעת נסיעתו. אולם מדיוק דברי רבותינו נראה שהיתר הולכי דרכים הוא בדבר שהזדמן לפתחו כעסק או סחורה, אך אדם שהלך לטיול ולא לצורך חשוב – יתחייב בסוכה.

קרא עוד »
שמח בטיולים

פיוס ע"י שליח או מכתב

מי שחטא כלפי חבירו עליו ללכת לפייסו בעצמו ולא ע"י שליח או על ידי מכתב, ומכל מקום הכל לפי העניין שאם הדבר ידוע שהנעלב נוח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו תחילה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת. ונסלח לו.

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

בהלכות יו"ט ישנם מלאכות המותרות בעשייה, והם מלאכות שנעשות לצורך אוכל נפש. ישנו דין מיוחד בהלכות אלו הנקרא "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך". כלומר מתוך שהמלאכות האלו הותרו לצורך אכילה מותר לעשותם גם שלא לצורך. במאמר זה ננסה לדון בגדר ההיתר הזה, ועד כמה מרחיבים את הגדר של 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך'.

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

מלאכה בחול המועד – דאורייתא או דרבנן

כל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהיא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינה דבר האבד וכן כל שהיא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית ביה טרחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו

קרא עוד »
אירועים ופעילויות

הקבלת פני רבו ברגל

שאלתי למו"ר הרב טל שליט"א בגדר רבו מובהק וענה שלדעת החזון אי"ש גם כיום יש גדר רבו מובהק והוא מי שלימד את האדם את רוב דרכי העיון ועבודת ה'. ואכן יש חיוב עקרוני גם כיום להקביל פני רבו המובהק, וע"פ הגדר כנ"ל, אולם אמר שמשום שהלכה זו רופפת בידנו והלך אחר המנהג יש לחייב רק ברגל ולא בחודש ושבת, וכן משום שדין זה דרבנן וספק דרבנן לקולא. והוסיף ואמר שנראה לו שהרב אינו יכול למחול על כבודו בזה, משום שאין זה רק מצד כבוד הרב אלא גם מדין לימוד תורה.

קרא עוד »

בואו לגדול בתורת ה'

שינוי גודל פונט