• 23
    אוק

    פינת ראש הישיבה לחודש חשוון תשע"ח

    http://www.ythc.org.il/2269-2/
    כותב:
    עדכונים בנושא: פינת ראש הישיבה

    בס"ד

    בלימוד שלנו במסילת ישרים, למדנו קצת מהי הזהירות, מה הפרטים שלה ואיך קונים אותה, מה הם מפסידי הזהירות. אחר כך עברנו לזריזות – זריזות לפני המצווה, זריזות לאחר המצווה. ודיברנו על כך שהצדיקים עושים כל מעשיהם בזריזות.

     

    אני רוצה לעצור לרגע, ולפתח את הנקודה של הקשר בין הזהירות לזריזות – "זהירות מביאה לידי זריזות", כפי שאומר רבי פנחס בן יאיר.

    הרמח"ל נימק את הקשר בין שתי המדרגות הללו, ב"סור מרע" ורק אח"כ: "עשה טוב". דהיינו שקודם כל צריך לעשות איזה יישור קו כללי מה לא עושים, ורק אח"כ להתמקד בהעצמה של הדברים שכן ראוי לעשות והוסיף בהם. לכן צריך קודם כל צריך לעבוד על הזהירות, להיזהר מחטאים מדברים שמקלקלים. בזמנו הבאנו משל מבניית עסק שרוצה להתפתח. הכי חשוב לפתוח בו הוא בראש ובראשונה שהעסק יעבוד נכון. אם בעסק יש כשלים של התנהלות לא שקולה, בעיית תזרים, ניהול לקוי וכד', זה יהיה לא נכון ואף מזיק אם נרוץ לפתח את העסק ולהרחיב אותו למחוזות חדשים. זה עלול לגרום לקריסה של העסק.      קודם כל העסק צריך: "סור מרע" – להסיר את הליקוים הקיימים, לבנות תשתיות פשוטות ובריאות. רק אח"כ נוכל להתקדם ל"עשה טוב" – לקדם את העסק ולפתח אותו. בעצם בהתחלה העזרה הכי גדולה זה, לא להפריע. לא לעשות טעויות בניהול העסק. לא לזלזל בנהלים הפשוטים ובהתנהלות הישרה. אגב, פעמים רבות הטעויות קורות דוקא בגלל שאדם מונח במקום בו הוא רוצה לפרוץ קדימה, ולכן הוא מנתב את כוחותיו לשם, וסוטה מהדרך הפשוטה הישרה והטובה, שהיא גם מוכרחת כבסיס מקדים לבנין ה"עסק".

    הדבר נכון הן בגשמיות והן ברוחניות. לכן אומר הרמח"ל, צריך להקדים את ה"סור מרע" ל"עשה טוב".

     

    הייתי רוצה להוסיף ולהציע משהו פנימי מאד בנקודה הזאת של הקשר שבין הזהירות לזריזות.  ואני חושב שזה גם משהו מוחש בקשר שבין הזהירות לזריזות. למעשה האדם, יכול להצליח להיות זריז רק אחרי הזהירות. יש כל מיני צדיקים שהם מתלהבים ופועלים ולומדים ועושים מצוות וכו', מה שמאפשר להם את זה, קודם כל זה הזהירות.

    בתכל'ס אפשר להיות זריז רק אחרי שאדם זהיר. הנקודה היא שהעבירה היא כמו עלוקה שלוקחת כח מהאדם. כמו שבת שבע מזהירה את שלמה "אל תתן לנשים חליך". הקליפה היא אשת זנונים וכשאדם חוטא, למשל אדם עובר בתחנה מרכזית, הוא מגיע עם המון כוחות רוחניים, הוא מלא רצון של קדושה, מלא אנרגיות לפעול. כשהוא עובר שם – טראח. חטפו לו עוד חלק, ועוד חלק, הוא יוצא מהמאה מטר האלה, עם פחות כח, בוודאי שאם הרבה פחות זריזות. הרבה פחות כוחות לפעול. כי מצצו לו את החיים. הוא היה מלא בתעצומות חיים של קדושה, וכל הקליפות חטפו לו אותו. זה חטף פה, זה חטף שם, והבן אדם רוחנית וגם פיזית בקושי יכול לסחוב את עצמו. לפעמים אתה רואה בן אדם שנראה מת, אתה רואה את בן אדם שלא בא לו כלום, אין לו כח לכלום – בדרך כלל תדע שכנראה שהוא נפל. ידוע שמתאגרפים, שבועיים לפני הקרב, צריכים לפרוש מקשר פיזי עם נשים. הדברים האלה לוקחים כוחות פיזיים.

    אמנם, עלולה להיות מציאות של בן אדם שחוטא, ויש לו כוחות אחרים – כוחות של טירוף, כוחות של כעס. אבל כמובן שאדם ב"קריז" הוא אדם מחוק, אין לו כח. זה שיש לו עכשיו התקף שהוא חייב את הסם, יכול להיות שבגלל זה הוא מוציא כוחות אדירים, אבל אובייקטיבית הוא קיבל שוק. אם אני בודק את החיות שיש לגוף, אז הגוף שורף המון אנרגיה החוצה. ובעצם האמת היא שהגוף הולך ונשרף, הולך ונגמר.

    אני חושב שזה משהו שהוא מוחש, לא רק בקטע הזה של נשים. כשאדם עובר עבירה הכוחות שלו כבויים, הוא לא מצליח להיות זריז, הוא לא מצליח להיות עם חיות בקדושה. לכן שאדם רוצה להיות זריז הוא חייב קודם כל להקדים את הזהירות מכל מיני כישלונות של עוונות.

    רבי חיים ויטאל בספר "שערי קדושה". שהוא כידוע ספר יסוד במוסר, להבין איך המוסר עובד. הוא מחדש שכמו שנפשו של האדם בנויה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים כך גם גופו בנוי מרמ"ח איברים ושס"ה גידים (כמובן שהנשמה קדמה לגוף). מה המשמעות של זה, למשל בלימוד תורה? נגיד שאדם למד חושן משפט, זה בונה אצל האדם "שכל" מסויים, תכונה נפשית מסוימת. אם אדם עוסק בתחומי כלכלה, או הלכות ריבית ומממש אותם, זה בונה איבר נפשי מסוים. אם אדם לומד סדר זרעים, הוא עוסק עם החול והאדמה, עם הנביטה של הזרע והיניקה של הכלאיים והעורלה, זה סגנון אחר, זה הלך מחשבה אחר – זה בונה בבן אדם איבר נפשי אחר. אותו דבר בנוגע לסדר טהרה, או סדר מועד. בעצם כל החלקים של התורה, וגם קיום המצוות כרובד יותר חיצוני על גבי זה, הם עקרונית איברים נפשיים באדם. כל מיני כוחות של תפישה, כוחות של יישום וכו'. זה הרמ"ח איברים הרוחניים שיש באדם. בנין האברים הוא ע"י קיום המצוות.

    מה זה השס"ה גידים? כשאומרים גידים הכוונה לעורקים וצינורות שמזרימים דם או שמזרימים קודים עצביים של מערכת העצבים בגוף. השליטה באיברים והחיות שיש בהם זה מכח אותם שס"ה גידים. השליטה באיברים והחיות של האיברים הנשמתיים באים מכח השס"ה מצוות לא תעשה. זאת אומרת, שאם אדם אכל הרבה "שומן" רוחני טמא, הוא עלול ח"ו ללקות ב "טרשת העורקים" רוחנית. נסתם לו איזה עורק, לא עובר דם אל האיבר הרוחני. אומנם יש לו איבר, הוא מקיים את המצווה הזאת, הוא למד את ההלכה הזאת – אבל אין לו כח להניע את האיבר הזה. אומנם הוא מרגיש שיש לו יד, אבל כשהוא נותן פקודה להרים אותה – היד רדומה בגלל שאין זרימה של דם.

    וודאי שמצב של עשיית המצווה ללא חיות עדיף על אי עשיית המצווה בכלל. כתוב "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות". מי שאין לו בכלל יד, זה הכי גרוע, חסר לו – אין לו יד. מי שיש לו, רק שאין זרימה היד משותקת, אז זה מעוות, אבל כמובן זה פחות גרוע ממי שלא קיים את המצווה בכלל.

    יכולה להיות מציאות של אדם שיש לו רמ"ח איברים, והוא מרגיש שהוא יכול לפרוץ קדימה והוא יכול לעשות דברים, ואומרים לו – קדימה תלמד, אבל כשזה מגיע להוצאה לפועל הוא מרגיש שאין לו חיות בזה. שוב, יש לו את הבנה מה זה תורה, את הרצון לכבוש את התורה ברמה הבסיסית, אבל הוא בא להוציא לפועל – אין זרימה אין חיים בזה. זה אדם שעשה מצוות עשה, אבל יש מצוות לא תעשה שמשתקות את אותו איבר. עכשיו, יש כל מיני מצוות שמשתקות כל מיני איברים מסוימים. יש עבירה שמשתקת את האיברים האלה והאלה, ויש עבירה שמשתקת איברים אחרים. יש מצוות עשה שקשורות ללא תעשה מסויים.

    איך מתקנים את זה? אם אדם לא עשה מצוות עשה, אז הוא צריך לקיים את אותה מצווה ואז יהיה לו את האיבר הזה. אבל אם אדם עבר על לא תעשה, נכנס לו שומן וסתם את העורק. מה יעשה עכשיו? איך הוא מנקה? מה התשובה שלו? אומר רבי חיים ויטאל – כתוב בגמרא: "ישב אדם ולא עשה עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצווה". זאת אומרת, שה"שכר" ניתן דוקא אם נזדמנה לאדם עבירה והוא מתגבר ולא נכשל בה. הרי אי אפשר לתת שכר לבן אדם על משהו שהוא לא עשה. נשאל אדם: "מה עשית היום", והוא יענה:"לא רצחתי אף אחד". פששש… על מה תיתן לו שכר? אבל אם אדם, מישהו הכעיס אותו מאד, ועוד שניה הוא היה מתפרץ על חבירו ומבייש אותו, ואעפ"כ הוא התגבר ולא עשה את העבירה, א"כ היה פה מאמץ – ולכן נותנים לו שכר כעושה מצווה. נזדמן לו עבירה והוא נמנע מלעבור עליה, יש לו על זה שכר. ה"שכר" האמיתי שניתן לו הוא שה"סתימה" של העורק הרוחני, נפתח!

    זאת אומרת, אם אדם עשה תשובה, התחרט, עשה ווידוי, אז זה אמנם תשובה, אך לא "תשובה שלמה", כך כותב הרמב"ם. מה הכוונה "תשובה" אך לא "תשובה שלמה"? הכוונה היא שכשאדם עושה תשובה על עבירה, הוא למעשה הסדיר את העניינים שלו עם הקב"ה, הקב"ה סלח לו וכבר לא כועס עליו, אבל מה עם העורק הרוחני הסתום? אמנם ה' לא כועס עליך, אבל העורק סתום! מה אתה רוצה שה' יעשה, אתה סתמת אותו. זה דוגמא לתשובה לא שלמה.

    מה זה תשובה שלמה? שהוא חוזר לאותה אישה, לאותו מקום, לאותו פרק, כוחו במותניו והוא נמנע ולא עבר עבירה. זימנו לו את העבירה משמים, כדי שהוא יוכל להתגבר ולא לעבור עליה, ועל ידי זה לפתוח חזרה את העורק הרוחני הסתום. כמובן שאסור לבקש שלשם כך, ה' יזמן לאדם עבירה, כמו שדוד המלך ביקש מה' ניסיון ולא יצא מזה דבר טוב, ולמדנו מכאן "שלא יביא אדם עצמו לידי ניסיון". אבל בסופו של דבר, התיקון של העבירה זה שהאדם נמצא בדיוק באותה סיטואציה והוא לא נכשל. זאת אומרת, שזה כמה שיותר אותנטי, כמה שזה דומה יותר למצב החטא, ככה זה מחזיר את האדם לאותו מקום רוחני. וכשהפעם הוא מתגבר ולא נכשל – העורק נפתח. וככל שהדמיון גדול יותר וההתגברות גדולה יותר, ככה גם התיקון הוא יותר גדול.

    נמצאנו למדים שאם נזדמנו לאדם הרהורים רעים או איזה ניסיון של חטא, זו בעצם הזדמנות פז שאם כב נתגלגלה לאדם, האדם צריך לשוש אלי קרב אליה! זו הזדמנות להסיר את הסתימות מהעורקים הרוחניים, ולהחיות את כל המצוות והאיברים הרוחניים שבנינו. יש כאן הזדמנות מיוחדת להתעוררות מחודשת לחיים רוחניים באור פני ה'!

תגובות סגורות